חלפה עם הרוח: התאהבות במטריה יוקרתית שהפכה לאובססיה

לפני חמש שנים בערך, בביקור בלונדון, ראיתי מטרייה שאני אוהב. מחירה היה מאות שקלים, וחישוב פשוט של ממוצע ימי הגשם במרכז הארץ מול כמה פעמים באמת אזדקק לה דחה את הרכישה. מאז בכל סתיו אני נכנס לקטלוג של היצרנית, בוחר את המטרייה שרציתי, מגיע לעמוד התשלום ופורש באמצע. זו התאהבות יפה שהפכה לאובססיה מטרידה. יש לי כמה מטריות שערכן לא עולה על 15 ש״ח, אבל אני לא סותם את הפה על מטריות יוקרתיות.

בתל אביב יש בקושי 50 ימי גשם בשנה. יש לנו חולצות ארוכות, סווטשירטים, מעילים, צעיף שנח על הצוואר שלנו באלגנטיות ולא מגרה את העור. לכל הפריטים האלה יש בדרך כלל ערך – אופנתי או סנטימנטלי. מדדנו אותם, רכשנו אותם במיטב כספנו או קיבלנו אותם במתנה. יש בהם אהובים יותר ופחות, אבל הם שם כי הם חלק מאיתנו. מטריות, לעומת זאת, ממלאות את הפחים. הן שוכבות עקומות, שבורות ובלתי שמישות אחרי שרקדו והתקפלו ברוח ובגשם. הן נשארות שם, מחכות להידחס לתוך משאיות הזבל של העירייה אחרי שלא מימשו את המטרה שלהן. מתישהו, לאורך היום, הן אכזבו מישהו. מטריות הן אולי הדבר היחיד שאפשר למצוא בפח ולדעת בוודאות שהן גרמו תסכול למישהו – אחרת אף אחד לא היו זורק אותן ביום גשום.

לימדו אותנו לחסוך, אבל לאורך שנים מטריות הן פריט מתכלה עבור רובנו – אנחנו זורקים לפחות אחת בכל סיבוב של גשם, וכשהן לא מאכזבות אותנו, אנחנו שוכחים אותן בכל מיני מקומות, כי כשיש קצת יובש הן מעמסה. הן שחורות, קטנות וסתמיות למדי, אז למה שיהיה להן ערך שאינו פונקציונלי? אני מעדיף לעמוד מתחת לגגון של קיוסק במקום להשתמש במטרייה שתתפרק עוד רגע.

זו לא אירופה, זה לא מזג אוויר סוער בסטנדרטים אבסולוטיים, זה חורף ישראלי.
הוא לא בלתי צפוי, רחוק מלהיות מופרע; כשיש כל כך מעט ממנו, הוא פשוט מרגיש
קולני ונוכח. הוא לא גדול עלינו, אנחנו אלה שקטנים עליו – בתשתיות שלנו, בתפיסה שלנו את האקלים המקומי, באופן שבו אנחנו יוצאים לרחוב.

אני חי בתודעה של עוני ישן, וקניית מטרייה יוקרתית ועמידה שעולה אלפי אחוזים יותר מהמטריות שכבר יש לי היא בעיניי מעשה כמעט בלתי נתפס – בטח כשהסבירות שאשתמש בה יותר מ־30 פעמים בשנה נמוכה למדי, אבל חישבתי ומצאתי שתוך שניים־שלושה חורפים ההשקעה תוחזר והתסכול לא יחזור על עצמו, אז קניתי.

השבוע צעדתי לעבודה כשבחוץ כבר היה גשום. המטרייה איתנה בידי ואני יבש, בעוד אחרים סביבי נאבקים. הרמזור היה ירוק בצומת שינקין־ רוטשילד. חציתי, וברגע אחד של חוסר תשומת לב טבלתי את הרגל שלי בשלולית ונרטבתי עד מעל לקרסול. לפעמים אי אפשר לנצח.