5 דברים שתל אביב צריכה לעשות למען התרבות שלה עכשיו

דרייב אין להופעות, פופ-אפ מסעדות בפארקים ובחופים, משאיות אוכל בכיכרות, מסיבות ריחוק חברתי על הים ובחניונים, תיאטרון ברחובות. זה הזמן של העירייה והמפיקים להתעלות על עצמם ולהמציא מחדש את התרבות בתל אביב

בקרוב ברידינג? דרייב אין למופעי קורונה בדנמרק (צילום: גטי אימג'ס)
בקרוב ברידינג? דרייב אין למופעי קורונה בדנמרק (צילום: גטי אימג'ס)

מצב התרבות בתל אביב קטטוני. מכונות ההנשמה עובדות בקושי. המוסדות הגדולים עדיין עומדים על הרגליים, הקטנים יותר מתנדנדים בין חיים ומוות, עובדי הענף מחשבים את קיצם לאחור ואוכלים את חסכונותיהם. הקריסה הגדולה עוד לא כאן, אבל היא דופקת בדלת. ענף המסעדות והבילויים, חלק בלתי נפרד מהתרבות של תל אביב, במצב קשה אף יותר ונמצא מרחק של שבועות ספורים מגל סגירות חסר תקדים. הגוף הממסדי היחיד שמראה סימני דאגה ונכונות לסיוע הוא עיריית תל אביב-יפו, אך שלל היוזמות החביבות שלה הן לא מה שיציל את העסק. אפשר לעשות יותר? בטח שאפשר. אפילו די בקלות. צריך רק להביט אל מעבר לאופק ולקבל השראה מהנעשה בעולם. הנה כמה הצעות צנועות:

1. פארק תרבות: האוויר הפתוח אוהב תיאטרון

גם ככה אפשר לראות תיאטרון. ריחוק חברתי בדולורס פארק, סן פרנסיסקו (צילום: גטי אימג'ס)
גם ככה אפשר לראות תיאטרון. ריחוק חברתי בדולורס פארק, סן פרנסיסקו (צילום: גטי אימג'ס)

יש לנו פארקים. לא הרבה, אבל יש. פארק דרום ופארק הירקון הענקיים הם מקומות מושלמים לקיומם של מופעי תיאטרון עם כל הריחוק החברתי שרק צריך. התיאטראות הגדולים של תל אביב יכולים להרים שם ערבים נהדרים לאורך תקופת הקיץ הארוכה. התיאטרון נולד באוויר הפתוח ועם מעט אדפטציות בתחום התפאורה הוא יכול לחזור אל השורשים ולהיות האמנות העממית שהוא תמיד היה עד לתחילת המאה ה-20. באמסטרדם ובסן פרנסיסקו כבר סימנו עיגולים יפים על הדשא כדי להקל על הציבור לשמור מרחק ומה שטוב להם תמיד היה טוב גם לנו. הבימה בירקון, הקאמרי בפארק בגין, בית ליסין בצ'רלס קלור, תמונע בגן מאיר. למה לא לעזאזל.

2. חיים בסרט: שובו של הדרייב אין

אפשר כזה בחניון נמל יפו, נגיד? דרייב אין לימי הקורונה בבלרוס (צילום: גטי אימג'ס)
אפשר כזה בחניון נמל יפו, נגיד? דרייב אין לימי הקורונה בבלרוס (צילום: גטי אימג'ס)

בעולם זו הייתה אחת התגובות הראשונות למגפה. אין אולמות קולנוע? יש דרייב אין. מגיעים עם הרכב, פורסים מחצלת או כיסאות מתקפלים לידו ובולעים סרטים כאילו אנחנו בפיפטיז בארצות הברית ותכף תבוא מלצרית על סקייטים עם המילקשייק שהזמנו. תנו לסינמה סיטי את חניון רדינג, תנו לסינמטק את חניון נמל יפו, תנו לקולנוע לב את חניון התחנה ותנו לנשום. תל אביב היא כבר מזמן לא עיר של קולנוע, אבל את המעט שיש כדאי לשמר (וזה עוד לפני שדיברנו על יצירות קולנוע ודוקו מקומיות שמשוועות לבמה). לצפות בסרטים תחת כיפת השמיים זה כיף עצום. אנחנו זקוקים לכיף עצום.

3. אוכל רחוב: שחררו את המרחב הציבורי 

להשתלט מחדש על המרחב הציבורי. מסעדת פופ-אפ בטיימס סקוור, ניו יורק (צילום: גטי אימג'ס)
להשתלט מחדש על המרחב הציבורי. מסעדת פופ-אפ בטיימס סקוור, ניו יורק (צילום: גטי אימג'ס)

המתווה שהציגה עיריית תל אביב-יפו לקאמבק של המסעדות בעידן הקורונה כלל דובדבן אמיתי שלא קיבל את תשומת הלב הראויה: בעלי מסעדות, בתי קפה וברים הוזמנו להגיש בקשה לפרוש את כסאותיהם ושולחנותיהם במרחב הציבורי, במקרים מסוימים על חשבון חניות וכבישים. מה שכרגע הוא ניסוי בקנה מידה קטן (דוגמה מוצלחת ביותר כבר קיבלנו בשבוע שעבר בהוטל מונטיפיורי) צריך להפוך לדיפולט העירוני. העירייה צריכה לאפשר לבעלי המקומות לפלוש אל הכיכרות ואל המרחבים הציבוריים הפתוחים עם מינימום של בירוקרטיה. התל אביבים רגילים ואוהבים לאכול בחוץ וגם ככה כל העתיד בפיתה.

4. אל הים הגדול הפתוח: חול ורוקנרול 

יאללה תנו קצת ספייס. סימונים לריחוק חברתי על החוף בצרפת (צילום: גטי אימג'ס)
יאללה תנו קצת ספייס. סימונים לריחוק חברתי על החוף בצרפת (צילום: גטי אימג'ס)

בהנחה שאין נכות ספציפית שמונעת מישראלים לשמור על ריחוק חברתי, חופי הים של תל אביב חייבים להפוך לזירה תרבותית רוחשת כל עוד הקורונה באוויר. אפשר לקיים שם הופעות של מוזיקאים – אנשי הזאפה והבארבי בטח ישמחו – ואפשר להקרין שם סרטים ואפשר אפילו להביא די.ג'יי שירים את החוף. כל מה שצריך זה לחלק את הספייס על החול למתחמונים אישיים מגודרים ומסומנים ולדאוג לפיקוח שיקפיד על ההפרדה ביניהם, והופ, יש לכם את הדבר הכי חם של הקיץ בעיר. חופי רדינג ושדה דב הסמוך להם הם זירה שכל פסטיבל ישמח להתארח בה וכל מועדון יתלהב לספח ללילה בלתי נשכח. זה יתכן, זה אפשרי, עשו בבקשה שזה יקרה.

5. משאיות או לא להיות: פופ-אפ על גלגלים

להפוך את הלימון למשאית לימונדות. פוד טראק (צילום: שאטרסטוק)
להפוך את הלימון למשאית לימונדות. פוד טראק (צילום: שאטרסטוק)

חזון הפוד טראק התל אביבי לא מתגשם כבר שנים בגלל שלל חסמים בירוקרטיים. עידן הקורונה הוא בדיוק הזמן הנכון לבעוט בחסמים האלה ולאפשר לשפים, ברים ומסעדנים אפיק הכנסה נוסף. שדרת משאיות אוכל לאורך החוף כל הקיץ, מתחם משאיות אוכל באחד ממתחמי המסחר הכושלים של ראשית ימי חולדאי, משאיות אוכל נודדות בין מיקומים קבועים במרחב הציבורי, פורמטים לא חסרים. והעיקרון לא חייב לעבוד רק על אוכל. גם הופעות עובדות נהדר על משאית. את הדברים שמסיבה ניידת יודעת לעשות על משאית אנחנו כבר מכירים ממצעדי הגאווה והאהבה. שחררו את המשאיות. הבו לנו פוד טראק, רוק טראק, דאנס טראק, תיאטר טראק. תנו לנשום.