הסיפור ישן, הבגד פחות: לאן נעלמו חנויות הוינטג' השוות בתל אביב?
הצנע, המע"מ וחוקים מתקופת המנדט - כל אלה גרמו לחנויות הווינטג' של תל אביב להיראות עלובות לעומת אחיותיהן באירופה. מיהם האנשים שייסדו את סצנת היד השנייה המקומית ואיך הם עוקפים את המכשולים
לאופנת וינטג', לא מאוד בשונה מ"מועדון קרב", יש כמה חוקים חשובים – החשוב שבהם גורס שפריט יכול להיקרא "וינטג'" רק אם הוא בן יותר מ־20 שנה, או על פי המחמירים 40 שנה, וכל דבר אחר נקרא פשוט "יד שנייה". אבל תל אביב, כידוע, לא ממש אוהבת לציית לחוקים, וכמו ששבילי האופניים נגמרים ומתחילים במפתיע, הבגדים ברוב חנויות היד השנייה הם מהקולקציה הקודמת של M&H במקרה הטוב.
אז למה בעוד שבכל בירה אירופית ניתן למצוא אוצרות וינטג' בקילוגרמים, ההיצע בתל אביב מדולדל, בלשון המעטה? גילי אליה, בעלת הבוטיק אובססיה, הפועל בעיר כבר 28 שנה, מייחסת את התופעה למדיניות הצנע שהונהגה כאן בשנות ה־40 וה־50. "גם אני, למרות שבאתי ממשפחה די אמידה, לא קיבלתי יותר מארבע שמלות בשנה – שתיים לחורף ושתיים לקיץ", היא מספרת, "לא היה את השפע שיש היום, ובטח כשמדובר בבגדי גברים. אם גברים התלבשו אז קראו להם הומואים, מה שנחשב אז למילת גנאי".
לדבריה של אליה, הפריטים המעטים שהסתובבו בחנויות כבר נחטפו על ידי אספנים. "לפני 20 שנה היו לי דברים מדהימים של אתא, משכית וניבה. היום אני כבר לא מוצאת כאלה".
גם מאירה ארז, בעלת הבוטיק היה היה, שפתח את דלתותיו לפני 20 שנה, מודה ששיעור מותגי הווינטג’ הארץ ישראליים הצטמצם פלאים בשנים האחרונות. "יש אחוז קטן של אלסקה, משכית או רקמה", היא אומרת. "אני משיגה את הפריטים מאנשים שפונים אלי אם הם מפנים דירה".
אין כבוד לגיל
לא כולם מסכימים עם הקביעה שרק הצנע תרם ליובש הנוכחי. אילה רז, היסטוריונית אופנה ומחברת הספר "חליפות העתים", סבורה שמדובר דווקא במנטליות הישראלית, שאינה מייחסת מספיק משמעות לשימור. "הצנע בצורתו החמורה ביותר לא החזיק מעמד הרבה מאוד שנים", היא אומרת. "יש פה משהו שלא חקרתי עד הסוף, שבא לידי ביטוי בבתים או בכל דבר שהוא וינטג’. 'ישן מפני חדש תוציאו' הפך כאן למין מנטרה", היא מוסיפה, "לא מעריכים כאן דברים שהגיל נותן להם את הפטינה או האופי ומיותר להזכיר את כל הבתים שהרסו פה בצמוד להקמת המדינה וגם בשנות ה־60 וה־70 – מבנים יפהפיים שאי אפשר להחזיר. אפילו לאחרונה, מישהו רכש את הבית בקיסריה של האמן דן רייזינגר, זוכה פרס ישראל, שנבנה בהשראת היצירות שלו – והרס אותו לחלוטין. זה דבר שהוא כמעט פשע תרבותי בעולם הנאור".
לדבריה של רז, שעמדה בראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר בשנות ה־80 וה־90, המנטליות הזאת הובילה גם לזריקתם של אינספור אוצרות לזבל. "היה אוסף אופנה נהדר שהיה שייך לגברת מאוד מכובדת שרציתי להעביר למוזיאון של שנקר, אבל היא מאוד התקשתה להיפרד ממנו. אחרי שנתיים היא נפטרה, וזרקו הכל לזבל".
אופירה אדרת, בעלת הבוטיק אדרת, מסכימה: "לפני 13 שנה כשפתחתי את החנות הייתי אוספת שקים מהרצפה ברחוב עם אוצרות: משכית, אתא. אבל אנחנו מדינה קטנה והדברים האלה הולכים ומתמעטים, כפי שהאנשים שהפריטים האלה היו שייכים להם הולכים ועוברים מהעולם. זה מאוד שונה כשאת נוסעת לחו"ל ורואה שכאשר שם אנשים התלבשו בשנות ה־40 – כאן היו עסוקים במלחמות".
אם זה לא מספיק, אדרת מספרת כי בעבר, כשביקשה לייבא בגדי יד שנייה מחו"ל גילתה שקיים איסור על כך – שארית של חוק מנדטורי שמטרתו הייתה עידוד ייצור הטקסטיל בישראל.
חיה בר, בעלת חברה לסחר ושילוח בינלאומי, מסבירה כי החוק כבר לא קיים במתכונתו הנושקה, וכי יבוא בגדי יד שנייה כיום מותנה בסימון הסחורה בתווית מתאימה. עם זאת, העובדה שבמשך שנים לא ניתן היה לעשות זאת עדיין ניכרת בהיצע הקיים.
אל כל אלה נוספת העובדה שהמע"מ אינו מוסדר כך שיתאים עבור סוחרים הרוכשים בגדי יד שנייה. "אני משלמת כמו כל עסק אחר בזמן שמאה אחוז מהקניות שלי מגיע מאנשים פרטיים וזה יוצא אסטרונומי. יש לי חברות עם חנויות יד שנייה שהפתרון שלהן הוא לטוס ולחזור עם מזוודות באופן לא מוצהר. זה אולי שווה אם אתה מוכר במחיר מאוד יקר, אבל לי זה רק יכסה את מחיר הכרטיס. בגדול אני חושבת שכל חנויות היד השנייה בארץ מסתמכות על מלאי מוגבל שמסתובב ועובר מבן אדם לבן אדם עם פה ושם רענון מחו"ל. זה גורם לסגנון כאן להיות מאוד ספציפי ומוגבל".
האגרנות הפכה לחנות
לאורך השנים קמו כאן לא מעט עסקים שניסו לייסד גישה חדשה לאור המצב הקיים – גישה שבסופו של דבר יצרה את תמהיל הווינטג’ הייחודי לתל אביב. האחרון שבעסקים האלה הוא בוטיק סיקרס, שפתח את דלתותיו רק בשבוע שעבר במתחם החשמל. שלושת השותפים מגיעים מרקעים שונים: דניאל בר און הוא צלם עיתונות; מאיה עמנואל מגיעה מעולם הסטיילינג ועיצוב התלבושות, ודב נודלמן הוא מעצב גרפי ואיש חיי לילה.
לדברי בר און, החנות נולדה בלית ברירה, כשהאגרנות הכפייתית שלו גרמה לבת הזוג שלו לאיים בטרנספר. עמנואל פינתה את מחסן התלבושות שלה לטובת האוסף המתרחב של בר און ויחד הם התחילו לפנטז על עסק שישלב בין האהבה שלהם לאופנה, והרצון להימנע מההיצע המשובט של הרשתות הגדולות.
– מה מייחד אתכם ביחס לבוטיקים האחרים?
"קודם כל 80 אחוז מהדברים כאן הם וינטג’ אמיתי. יש לנו הרבה דברים שאני מלקט בזמן מסעות הצילום שלי בארץ ובחו"ל", אומר בר און, שזוכר איפה הוא מצא כל חפץ שמונח בחלל. "את זה למשל קניתי לפני 12 שנה בסרי לנקה", הוא מצביע על תיק עור חום. "לא תמצאי אצלנו שמלות פרחוניות", מוסיפה עמנואל. "כל הפריטים כאן הם דברי יוניסקס שתואמים את הסגנון שלנו. הרבה ג'ינסים של ליווייס וחולצות להקות".
בניגוד לבר און ושותפיו, אדרת אינה מגדירה את עצמה כבוטיק וינטג’ פר אקסלנס, אלא מתרכזת ברכישה ומכירה של כל פריטי היד שנייה שמוצאים חן בעיניה. "אני אוהבת בגדים באשר הם", היא מסבירה. "התמהיל אצלי הוא בדרך כלל 50 אחוז וינטג’ ו־50 אחוז יד שנייה. לפני עשר שנים הווינטג’ היה יותר חזק כי הקהל היה יותר מצומצם והיתה פחות מודעות".
גילי אליה, לעומת זאת, מצאה את הפתרון לכל הבעיות הניצבות בפני סוחר הווינטג’ הישראלי כשמצאה מחסן בגדים סודי ביפן. "יש שם וינטג’ יפני של בגדים שלא נלבשו 30 ו־40 שנה. אני נוסעת לשם אחת לשנה ומביאה כמות גדולה. אני האדם הלבן היחיד שמסתובב שם, הילדים נבהלים כשהם רואים אותי".
