חשבתי לעצמי: "אה, סתם עוד זמר פולק היפי"

ב־1969 ירדנו בוב האריס ואני לבקנהאם. זמן קצר לפני כן הקמתי את Time Out, ובוב בדיוק התחיל את קריירת הרדיו שלו. הוא היה אמור לתקלט בהיכל של בית ספר, ודיוויד בואי, בשיער מושלם וארוך מאוד, כמעט עד המותן, ובשמלה שהגיעה לרצפה, הופיע שם גם הוא. רק הוא וגיטרה. בקושי היו אנשים בקהל אבל כולם היו מרותקים אליו. לאחר מכן בואי היה שקט מאוד, לא איש שיחה. אני זוכר שחשבתי, "אה, סתם עוד זמר פולק היפי", כך שהופעתו המאוחרת עם גיטרה ואיפור הייתה הפתעה נעימה מאוד!

בחלוף השנים ראיתי אותו בריינבואו כזיגי סטארדאסט, ובארנת וומבלי – בתור הדוכס הלבן הרזה. לא קניתי את כל האלבומים שלו כשהם יצאו, כך שאני עדיין משלים פערים. רק בשבוע שעבר הקשבתי לאלבום אוסף שלו משנות ה־80 וחשבתי כמה עוצמתית ועכשווית המוזיקה שלו. אני עדיין כועס על עצמי שגיליתי שירים כמו "Scary Monsters" רק בעשור האחרון.

אבל "Heroes" נישא מעל הכל. כשהעברנו את משרדי Time Out מדרך גריי אין לבניין טאואר בקובנט גארדן בקיץ 1977, זה היה ההמנון הביתי שהושמע במערכת הכריזה בפול ווליום, מסביב לשעון, בעודנו מרכיבים את המשרדים.

אחד התענוגות הגדולות בחיי היה שאני מבוגר מדיוויד בואי ביום. הוא נולד ב־8 בינואר. אני נולדתי ב־7 בינואר, כך שמותו, בגילי, מהדהד במיוחד. ראיתי בו מישהו הקרוב אליי: מזל גדי, פרפקציוניסט, יזם, קצת מתבודד, מישהו שתמיד אהב לחקור דברים חדשים, לקחת סיכונים. הוא היה לא רק זמר ויוצר ענקי, אלא חבר בגרעין קטן של אנשים יצירתיים שהשפיעו על כל מה שנמצא סביבנו כיום.

אין לי ספק שהמורשת שלו תחיה לנצח ושהוא לעולם לא יהיה רחוק מדי.