טוויטר עוד לא מתה, אבל מדכא עד כמה אילון מאסק קרוב להרוג אותה

זה לא כל כך נעים לראות רשת חברתית מתה. כלומר, מעטות מהן באמת מתות, הן רק מריחות מוזר, גוססות להן בשקט במשך שנים עד שלמישהו נמאס לשלם על הדומיין. עד אז, הן נשארות במצב זומבי מוזר, כמו בניין נטוש שמתפורר ודוהה. משתמשים נאמנים אחרונים באים לבקר מפעם לפעם, מתעלמים מהבאגים, מהקישורים השבורים ומפיצ'רים שהפסיקו לפעול כבר מזמן.

טוויטר היא, לפחות כרגע, רשת חברתית חיה ומתפקדת. סכנת המוות מרחפת מעליה, אבל הרמז היחיד לכך בפיד הוא הציוצים המבוהלים ברוח "מה, באמת סוגרים את טוויטר?". יכול להיות שמתישהו עד סוף השנה, מישהו יוריד סופית את השאלטר, אבל זה כנראה לא יקרה כך, כי כאמור – לא ככה רשתות חברתיות חולפות מהעולם. הן נעלמות כשאנחנו כבר לא צריכים אותן יותר, או מתייאשים מהממשק ועוברים למרחב אינטרנטי חדש ונוח יותר. אם טוויטר אכן בדרך לסגור את הבסטה, יותר סביר שזה ייקח כמה חודשים של תקלות טכניות, קריסות או שינויי ממשק מבאסים. כל שבוע-שבועיים ניכנס לראות מה קורה שם, ובראש הפיד ירחף ציוץ מלפני יומיים ברוח "ואו, ממש מת פה". כמו בימי הגסיסה של מייספייס או הפורומים של תפוז.

במחזמר אווניו קיו טענו ש"האינטרנט הוא בשביל פורנו". בלי לערער על חוכמת החיים הפשוטה הזו, האינטרנט הוא גם בשביל אנשים. בשמות מלאים או בדויים, עם תמונת פרופיל של כלב חמוד או תמונה אמיתית, לפעמים בלי תמונה בכלל – מרגע שהרשת הפכה נגישה לכל, חיפשנו דרכים לפגוש ולדבר עם אנשים אחרים. אני ספציפית הגעתי לאינטרנט מתישהו ביסודי, בסוף הניינטיז. עברתי מהצ'אטים של אתר ערוץ הילדים לאתרי פורומים, לישראבלוג, לבמה חדשה, לחבר'ה, למייספייס ואז כמובן לפייסבוק. ב-2009 הגעתי לטוויטר, ואחרי שנה-שנתיים של לא להבין את הקטע נשאבתי פנימה. מאז לא זזתי.

לאורך השנים, טוויטר מילא פונקציות שונות ומשונות בשבילי  – הכרתי בו חברים ויצאתי דרכו לדייטים, יצרתי קשרים ומצאתי עבודות. ככה הגעתי גם לטיים אאוט לפני עשר שנים, אחרי שבמשך קרוב לשנה צייצתי בכל יום ראשון שאני מחפשת עבודה בתקשורת. התעדכנתי דרכו בחדשות ובפרשנות עליהן גם יחד, וכשמשהו דרמטי קורה אני יודעת שהדרך הכי מהירה וקלה להתעדכן היא שם. זאת האפליקציה שפתחתי כששמעתי פיצוצים או אזעקות, כשהתחילו שמועות על מוות של מוזיקאי אהוב או כשמישהו אמר משהו מטופש בטלוויזיה.

לתקופה לא קצרה טוויטר היה תחליף ליומן אישי שזרקתי בו את כל המחשבות הכי מטופשות אבל גם הכי עמוקות שלי. את מה שעבר עליי באותו יום ומה יקרה מחר ומה דעתי על שירים חדשים או סרטים שראיתי או אנשים מרגיזים שפגשתי. עוקב מבוגר ממני הציג אותי פעם בפני חברו במילים אלה: "זאת נעמה, היא משוגעת, היא מצייצת על כל דבר שקורה לה". מאז התבגרתי והבנתי שאולי כדאי לשמור על טיפ-טיפה עמימות, אבל המשכתי להגזים לפעמים, מכוח ההרגל. מצאתי וחברתי לאנשים שמצייצים באותה הצורה – בכנות, בהומור, כדי לקטר אבל גם כדי לחגוג ביחד, כמרחב לחלוק בו את החיים עם חברים אינטרנטיים, או סתם עם זרים מוחלטים.

אני בטוויטר כבר פאקינג 13 שנים. זה פרק זמן ארוך באופן בלתי נתפס, ובאותה המידה גם קצר כמו מצמוץ. כי התחושה היא שטוויטר תמיד היה שם. כנראה בגלל שהגעתי אליו בגיל מעצב, ובמובן מסוים הוא ליווה את כל החיים הבוגרים שלי. הוא הפך לחלק כל כך מהותי מחיי החברה שלי, מסדר היום שלי. וכן, טוויטר רחוק מלהיות גן עדן חברתי מושלם שכולם שרים בו קומבייה – יש מריבות, יש המון רעל, יש יותר מדי פוליטיקה מכוערת או סתם ציוצים גרועים, משעממים ומטופשים. אם טוויטר ייעלם מחיי זה לא יהיה אסון נורא, אבל זה קצת כמו לאבד במכה אחת את בית הקפה השכונתי ואת העיתון האהוב עליי. אפשר להסתדר בלעדיו, אבל יותר כיף איתו, וקצת פחות בודד.