אני הולך להפגנות 35 שנה. כזה דבר לא ראיתי בחיים
"התחושה שתל אביב, המושמצת, הנהנתנית, ההדוניסטית, היא זאת שבלילה הזה עמדה מול הטרללת של הממשלה ועצרה אותה, היא תעודת הכבוד המרשימה ביותר לעיר הזו. בפעם הראשונה בחיים שלי, הבנתי מה הרגיש מי שיצא לרחובות בכ"ט בנובמבר" // טור אישי
כמו כל דבר בחיים שלי, הרגעים החשובים באמת קורים סביב אוכל. בכל זאת, מבקר מסעדות. אתמול זה קרה בפונדק אסא (מומלץ מאוד, עדיין סטייק לבן לפנתיאון). עצרנו שם בדרך חזרה מההפגנה באשקלון מול הבית של אבי "מטכ"ליסט שלא מסוגל לקרוא את המפה" דיכטר. היינו בדיכאון מוחלט וחיפשנו קומפורט פוד. ואז, בדיוק שקצת הצלחנו להדחיק את הסיטואציה, הגיעה ההודעה שגלנט פוטר. ויחד איתו הגיע גם התקף החרדה.
כשנכנסנו הביתה התחושה הראשונית הייתה להיכנס למיטה ולא לצאת משם. אם אפשר אף פעם. אבל כשתחילו להגיע ההודעות על הפגנת חירום ב"קפלן עכשיו", היה ברור שיש רק דבר אחד לעשות. צייצנו "לא ניפול בלי קרב, קפלן עכשיו", נכנסו שוב לאוטו, עם דמעות בעיניים ותחושה של סוף העולם ונסענו. וברגע שהגענו לשם, פתאום הבנו שלא רק שזה לא הסוף, זו התחלה חדשה.
אין דרך לתאר במילים את מה שקרה אתמול בתל אביב. כל מה שהיה צריך לעשות זה לעמוד רק לרגע על צומת עזריאלי כדי להבין את זה. איך מכל הכיוונים אלפי אנשים פשוט הגיעו, כמו נחיל לא נגמר של נמלי אש – עצבני, כעוס ולא רואה בעיניים. דורס כל מה שמעז לעמוד לו בדרך. גל של אנשים שהרגישו שהקרקע נשמטת להם מתחת לרגליים. שכוחות אפלים מנסים לגנוב להם את המדינה שהם אוהבים, ושבפעם הראשונה אחרי הרבה זמן מחליטים לא להוריד את הראש. לא לוותר.
ואז, בלי לחשוב בכלל, כל הנחיל העצום הזה פשוט ירד לאיילון וחמישים השוטרים שעמדו שם, והיו אמורים ללעצור את כל זה, פשוט זזו הצידה. כי היה ברור שאין להם מה לעשות. וכל פעם שהיה נדמה שזה נגמר פשוט הגיע עוד גל של אנשים עד שברגע מסויים היה פקק של הולכי רגל בירידה לאיילון דרום. אז אנשים פשוט ירדו לאיילון צפון.
ומה שקרה שם היה פשוט קסם. הייתי בשלושים השנה האחרונים במאות הפגנות. נגד ממשלות מימין וממשלות משמאל, צעקתי, חסמתי, נעצרתי. בחיים שלי לא ראיתי הפגנה כזאת. עשרות אלפי אנשים שבאו להגיד די. בלי נאומים, בלי הופעות, בלי מערכת הגברה. אבל עם אנרגיות של אנשים שדחפו אותם לקצה ושאין להם מה להפסיד.
עכשיו שלא יהיו ספקות. הסיפור, למרות הצהרות הפוליטיקאים, עדיין לא נגמר. במקרה הטוב, זה ניצחון בקרב. יש כאן עדיין מלחמה. אבל התחושה שתל אביב, המושמצת, הנהנתנית, ההדוניסטית, היא זאת שבלילה הזה עמדה מול הטרללת של הממשלה ועצרה אותה, היא תעודת הכבוד המרשימה ביותר לעיר הזו. אני לא חושב שבחיים שלי הייתי כל כך גאה להיות ישראלי ולהיות תל אביבי.
לא הייתה קליטה סלולרית לאורך רוב הערב. כמויות האנשים לא ידעו על הפושים שרצו, על המספרים המטורפים, על הדרמה שהתחוללה במדינה לאורך כל הלילה. אבל זה בכלל לא היה רלוונטי. כי כל מי שהיה שהיה שם הבין שזה אירוע מסדר גודל אחר. שמאות אלפי ישראלים יצאו מהמיטה ובאו להגן בגוף שלהם על הדמוקרטיה. ושאין שום דרך בעולם, שמישהו יצליח לעצור אותם. כל פעם ששרו את התקווה, הייתה באוויר תחושה משכרת של עשיית היסטוריה. בפעם הראשונה בחיים שלי, הבנתי מה הרגיש מי שיצא לרחובות בכ"ט בנובמבר.