טור שחרור: כשהאדרנלין מנצח הכל

אושרית גן-אל לא הייתה אקטיביסטית לפני כן, אבל כשעמדה בדיזנגוף באותה שבת, יחד עם המוני המפגינים שזעקו כנגד מתווה הגז, הבינה שלקחה חלק בשינוי היסטורי שעוד יהדהד למרחקים במשך שנים רבות

מוצאי שבת, רחוב דיזנגוף, נובמבר, הקור לא מורגש מתוך קהל של 20,000 איש. האמת היא שאיבדנו את הספירה. המפגינים צועקים בקולי קולות ושרים בקצב קבוע, "זה הגז של כולנו!". האנרגיה סביב מתפוצצת וסוחפת אותי איתה; אי אפשר להעביר במילים את התחושה של מטרה משותפת, של החיבור, האחווה והביחד, שנדירים כל כך בעידן המבודד שלנו. אני מניחה את הידיים על הראש בהשתאות וחושבת: מה, באמת עשינו את כל זה?

כשהתחלנו, שנה קודם, היינו קבוצה קטנה של סטודנטים מאוניברסיטת תל-אביב, אקטיביסטים ב"מגמה ירוקה" – ארגון סטודנטים ללא מטרות רווח שמוביל מאבקים סביבתיים-חברתיים בכל רחבי הארץ. נהגנו להיפגש פעם בשבוע על מנת לדון בהתנהלות משק הגז בישראל, בחוסר הצדק והבעיות הרבות שבתחום, ובפעולות שאנו יכולים לעשות כדי להעלות מודעות ולהשפיע בנושא שנדון באותה תקופה אך ורק בעיתונות הכלכלית, הרחק מעינו של הציבור הרחב. חלקנו, כולל אני, מעולם לא היינו אקטיביסטים לפני כן. כולם אמרו לנו שמדובר בקרב אבוד נגד כוחות שאין ביכולתנו להביס. מי יכול היה לדמיין לאיזה קנה מידה המחאה הזו תתפתח.

בסופו של דבר, אפילו נושא לא סקסי כמו הניהול הלקוי של משאב הגז הטבעי בארץ, מצא את דרכו ללב המיינסטרים. זאת בזכות הרבה עבודה קשה, ובגלל שהליקויים היו כל כך חמורים. "שוד הגז",  כפי שכונה בפי המוחים, מתווה הגז שנרקם בין המדינה והחברות – גרם לעשרות אלפי אנשים לצאת לרחובות עשרות פעמים, במעל 20 יישובים, בין מאי לדצמבר.

אותם המונים מחו על מתווה שאם יעבור ירחיב את ייצוא הגז – דלק נקי וזול יחסית – במקום להשתמש בו כדי לשרת את צרכי המשק המקומי עבור הפקת חשמל, דלק לתחבורה ציבורית ומפעלים, עד למעבר למקורות אנרגיה מתחדשת. מכאן שהמתווה לא יבטיח את הביטחון האנרגטי של ישראל.

המחאה הייתה גם על מחירו הגבוה של הגז למשק המקומי, שנובע מהמונופול שיצרו חברות הגז ומניצול לרעה של כוחן כמונופול, בענף שהוא ריכוזי מטבעו ולא יכולה להתקיים בו תחרות. המתווה אמור היה להביא לקיבוע המחיר הגבוה, בעוד שאנו דרשנו מהממשלה להתערב, להטיל פיקוח על המחיר ולחתוך אותו בחצי. המתווה כלל גם את "סעיף היציבות" שעורר זעם רב, שמשמעותו התחייבות של הממשלה והכנסת שלא להתערב או לשנות דבר בהסכמות שבמתווה במשך 10 שנים – כלומר לקשור את ידי הממשל הדמוקרטי. זהו רק חלק משורת החלטות בעייתיות שהולכות נגד האינטרס הציבורי בכניעה חסרת תקדים של הממשלה בפני המונופול.

גם הדרך בה אותו הסכם גובש הייתה שערורייתית – ברצף של עשרות שיחות חסויות בין נציגי המדינה ונציגי חברות הגז, ללא פרוטוקולים או רמז לשקיפות. אנשים הרגישו שמשהו חשוד קורה, והחלו להטיל ספק במניעים של הממשלה. האם הם עובדים עבורנו או עבור הטייקונים? המחאה, שהחלה מאיתנו הסטודנטים, גדלה יותר ויותר וגיבשה סביבה ארגונים ואזרחים פרטיים רבים. מעולם לא היה מנהיג אחד, אלא שיתוף פעולה בין אנשים שעבדו בהתנדבות במשך ימים ולילות כדי להעלות את המודעות הציבורית, לדבר עם התקשורת ועם חברי כנסת, ללמוד את הנושא, למלא את פייסבוק בתוכן ולארגן הפגנות גדולות כקטנות, במרכזי הערים, מחוץ לישיבות ממשלה, בפני בתי השרים ועוד.

עד כה הציבור ניצח פעם אחר פעם. ארבע פעמים הממשלה נכשלה בניסיון להעביר את המתווה בהצבעה בכנסת. וכשסוף סוף העבירו אותו ללא רוב על ידי הפעלה אנטי דמוקרטית של סעיף בחוק אשר לא הופעל מעולם בטיעונים ביטחוניים כוזבים – בית המשפט העליון פסל אותו, בטענה שהכוונה למנוע מהכנסת העתידית להתערב בתחום למשך 10 שנים היא לא חוקית. דבר מכל זה לא היה קורה ללא ההתעוררות הציבורית והמחאה הנרחבת.

מוקדם מדי לומר מה יביא המחר ואיך הקרב הזה יסתיים, אבל לעולם לא אשכח את הרגע ההוא בדיזנגוף ואת האנרגיות בהן היה טעון. אני יודעת שהייתי עדה לרגע היסטורי שעוד ידונו בו וינתחו אותו שנים רבות, ושהצלילים ההם, מנובמבר 2015, עוד יהדהדו למרחקים. כשצעדנו במרכז תל אביב, פוצעים את האווירה הנינוחה של הברים ובתי הקפה, ומנפצים לרסיסים את הסטריאוטיפ של העיר כבועה של אדישות ואסקפיזם, ידעתי שאין שום מקום אחר בעולם בו הייתי מעדיפה להיות באותו רגע. כי אם נשים בצד את הציניות ונצא מאזור הנוחות המוכר – נוכל למצוא את ההזדמנות לצעוק בקולי קולות, לעמוד על שלנו איתנים וזקופים, ואפילו לשנות משהו.

*הטור התפרסם לראשונה בעיתון הסטודנטים הגדול בשווייץ "ürcher Studierendenzeitung", של אוניברסיטת ציריך, במסגרת שיתוף פעולה בין "תזה" לבין העיתון השווייצרי.