טיפת מזל

שלושה עשורים בדיוק עברו מאז שהאחים ילידי מיניאפוליס, ג'ואל ואית'ן כהן, החלו ליצור סרטים. כיום הם בני59  ו־56, ומאז שכתבו וביימו את מותחן הנואר המדמם "רציחות פשוטות" ב־1984 הם הפנו את מבטם הציני והאפל (שלא לומר שחור) לסיפורים מגוונים כמו "פארגו", אחי, איפה אתה?" ו"ארץ קשוחה". הומור יבש הוא המרכיב העיקרי בעבודתם, והוא מוגש לעתים קרובות לצד סטירה בפנים שמקבלים דמויותיהם מהחיים.

התיאור הזה נכון במיוחד לגבי סרטם החדש, "בתוך לואין דיוויס". הסרט חוזר אל סצנת הפולק של שנות ה־60 בניו יורק – נושא שמחבר בין אהבתם של שני האחים למוזיקה לבין חיבתם לדמויות מלנכוליות ושרוטות. הפסקול מפתה כמעט כמו הסרט עצמו: המפיק טי־בון ברנט עבד עם השחקנים כדי לוודא שהופעותיהם המוזיקליות יהיו אמינות ממש כמו המשחק שלהם.

הסרט מציג שבוע חורפי אחד בחייו של מוזיקאי בדיוני בסצנת הפולק בגריניץ ווילג' ב־1961. לואין דיוויס (שאותו משחק אוסקר אייזק) הוא איש מצוברח ומריר. הוא מוכשר, אבל הקריירה שלו לא הולכת לשום מקום. האחים כהן מספרים שהם קיבלו השראה לסרט מ"ראש עיריית מקדוגל", ספר זיכרונותיו של זמר הפולק הלא ממש מוכר דייב ואן רונק, אבל כל דמויותיהם בדיוניות חוץ מאחת: בסוף הסרט אנחנו רואים להרף עין שחקן המגלם את דמותו של בוב דילן. רגע לפני יציאת הסרט תפסנו את האחים המסקרנים בעולם לשיחה.

תמיד אהבתם את הסצנה המוזיקלית המופיעה בסרט?

אית'ן: "כן. למעשה חלק גדול מהסיבה שכתבנו את הסרט הייתה ההתלהבות מהמוזיקה".

ג'ואל: "מאז ומתמיד האזנו להמון מוזיקה אמריקאית. באותן שנים קם דור שחידש, או גילה מחדש, את המוזיקה שהופיעה ב'אחי, איפה אתה?'. המוזיקה הזו של שנות ה־60 המוקדמות הובילה לכיוונים מוזיקליים שתמיד אהבנו, כמו סינגרס־סונגרייטרס ורוק'נרול. זה תמיד היה חלק מחיינו, מהחינוך שלנו ומהחוויה התרבותית שלנו".

חלק מהכוונה בסרט הייתה להאיר סצנה מוזיקלית פחות מוכרת?

ג'ואל: "כן, התמקדנו במה שדייב ואן רונק כינה בספר שלו 'הפחדת הפולק הגדולה'. מדובר בתקופה של סוף שנות ה־50 ותחילת ה־60, כשהייתה בארצות הברית מעין תחייה של מוזיקת פולק. זה קרה בעיקר בגריניץ' וילג' בניו יורק, אבל גם בשיקגו, בסן פרנסיסקו ובקיימבריג' שבמסצ'וסטס. מוזיקת השורשים האמריקאית הזאת זכתה להכרה ולגילוי מחודש באותה תקופה, על ידי סטודנטים בקולג'ים ועל ידי לא מעט ילדים שהגיעו מהפרברים של ניו יורק ונאספו בכיכר וושינגטון במנהטן. זאת הייתה תקופה מעניינת. אנשים לא יודעים הרבה על הסצנה הזאת. זו למעשה הסצנה שבוב דילן נכנס אליה".

לואין, הדמות הראשית ב"בתוך לואין דיוויס", עובר שבוע מהגיהינום.

אית'ן: "זה בקלות יכול היה להיות השם של הסרט: 'שבוע מהגיהינום!'".

אין ספק שהוא ממש מוכשר, אבל הוא לא עושה לעצמו טובות והנחות. זה היה המפתח לסרט? שנאמין שבאמת יש לו כישרון?

אית'ן: "כן, זה היה חיוני".

ג'ואל: "זו הייתה בעצם נקודת הפתיחה לכל הרעיון של הסרט".

אית'ן: "הוא לא ממש מגיע לשום מקום, אז אם הוא עצמו היה גרוע זה ממש לא היה מעניין".

ג'ואל: "כשמישהו שנכשל כי הוא גרוע במה שהוא עושה זה לא סיפור. כשמישהו נכשל אבל במקרה הוא גם טוב מאוד במה שהוא עושה – זה מעניין".

הסרט מדבר על הצלחה ועל כישלון אמנותיים. האם חשבתם בשלב כלשהו "זה היה יכול להיות אנחנו?".

אית'ן: "בטח!".

ג'ואל: "כן, אני חושב שכל מי שעושה משהו שקשור ביזמות מקצועית רצינית – ולא רק באמנויות – כל מי שהצליח במידה כלשהי, יכול לומר: 'זה היה יכול להיות אני'".

אית'ן: "זה מוזר. כשאתה צעיר אתה מניח שתהיה טוב במה שלא תבחר. כשאתה מתבגר, או שאתה נכשל ותוהה למה זה קרה, או שאתה מצליח ותוהה למה זה קרה (צוחק). למה אנחנו? אני לא יודע…"

ג'ואל: "רצינו להעלות שאלה ולא לענות עליה. כמה מתוך הצלחה זה עניין של מזל? כמה זה עניין של כישרון?".

אית'ן: "או בכלל היכולת האישית שלך להתמודד עם אנשים אחרים?".

ג'ואל: "השאלה היא כמה יש לך גֵן שמתאים לעסקי השעשועים, לעומת אדם מוכשר שחסר לו הגן הזה. זה משהו מתורת הכאוס. זה כמו לנסות להבין את הסיבה לאלרגיה".

היה לכם קל ללהק את התפקיד הראשי שחקן שהוא גם מוזיקאי מעולה?

ג'ואל: "היה שלב בתהליך הליהוק שהבנו שכנראה כתבנו משהו שפשוט אי אפשר ללהק. זה כבר לא היה סתם לחפש מחט בערמת שחת. המחט פשוט לא הייתה שם".

מה חיפשתם?

ג'ואל: "הוא היה צריך להיות מוזיקאי אמיתי, אבל גם כזה שיכול לקחת את הסרט על כתפיו כשחקן. באופן אידיוטי הנחנו שאפשר לעשות זאת עם מישהו שאין לו ניסיון במשחק, אז ערכנו אודישנים למוזיקאים והם ניגנו נהדר, ואז ביקשנו מהם לשחק בסצנה וזה היה, אה… מבהיל. כשאוסקר אייזק, שהוא קודם כל שחקן, הגיע אלינו, שלחנו הקלטה של המוזיקה שלו לטי־בון ברנט, והוא אמר: 'הבחור הזה הוא הדבר האמיתי".

לחתול ג'ינג'י שבורח מהבית יש חלק גדול בסרט. אמרתם שהכנסתם אותו לסרט רק כדי לחבר את חלקי הסיפור המפוזר הזה. זאת בדיחה?

ג'ואל: "חצי בדיחה. שלא כמו החומרים האחרים שלנו, אין בסרט הזה עלילה. השאלה הייתה: מה כן נותן לסרט את המומנטום שלו? ואמרנו: יש לו חתול. מה קורה לחתול? זה מספק עוד אלמנט לעקוב אחריו. אנחנו גם מספרים סיפור על אדם שמצד אחד יש לו קשיים עם בני אדם, אבל גם חייב להיות לו קשר עם חיה. זה אומר משהו לגביו".

ניו יורק בסרט נראית כמו העטיפת האיקונית של האלבום"The Freewheelin' Bob Dylan" עליו מופיעים דילן וסוזי רוטולו. חשבתם על זה במהלך הצילומים?

אית'ן: "כן, האלבום הזה… ממש חשבנו על הגוונים שמופיעים על העטיפה ועל מזג האוויר".

אתם בהחלט משתמשים במזג האוויר כדי להתעלל בלואין.

ג'ואל: "רצינו שהכל יהיה מעיק!".

אית'ן: "הוא בכל זאת לא מבלה בהוואי".

בוב דילן ראה את הסרט?

ג'ואל: "אני חושב שלא. המנהל שלו, ג'ף רוזן, ראה את הסרט ועזר לנו מאוד. הוא השיג לנו את האישור להשתמש בשיר של דילן ('Farewell’) בסרט".

"בתוך לואין דיוויס", החל מ־20.2