הבוקר שודרה תוכנית הסיום של טל ואביעד. אנחנו הולכים להתגעגע

מתישהו זה היה צריך לקרות, ובכל זאת כואב כשזה קורה. אלה שתי המחשבות המנוגדות שעוברות לנו בראש עם כל אובדן בחיים – לפעמים זו מערכת יחסים, לפעמים זה אדם אהוב, ולפעמים זו בסך הכל תכנית רדיו. טל ברמן ואביעד קיסוס, שני המגישים שפתחו 20 שנה של בקרים עבור אינספור מאזינים (תחילה ברדיו תל אביב, ולאחר מכן באקו 99) הודיעו הבוקר שהם יסגרו את המיקרופון לתמיד (לפחות המשותף). זה כמובן לא יקרה עכשיו אלא רק במאי, ובכל זאת – הפרידה מתחילה עכשיו.

כי בשבילי, טל ואביעד היו הפסקול לימים ארוכים ובלתי נגמרים של עבודה. בתקופה שבה יכולתי לעבוד עם אוזניות, הם היו אצלי באוזניים (לא תמיד בזמן אמת, רוב הזמן בגרסת הפודקאסט הערוכה, אבל קרוב מספיק). ובעיקר, היה בהם משהו שעזר לעכל טוב יותר את הבלאגן שמסביב. אלו היו עשרים שנים שלא היה קל בהן להיות ישראלי, אינתיפאדות ומלחמות ופרשיות שחיתות וממשלות שקמות ונופלות – אבל גם כששום דבר לא היה בטוח, אם משהו היה בטוח, זה שהם יהיו שם בבוקר (או מוחר יתר, בגרסת הפודקאסט הערוכה).

העזיבה של טל ואביעד היא לא רק הסוף האישי של הצמד שלהם, היא גם סוף של סוג מסוים של קול שכבר הלך לאיבוד בתחנות הרדיו הקלאסיות. הרדיו הישראלי הלך בשנים האחרונות לשתי גרסאות קיצוניות – מצד אחד מוזיקת אמצע-דרך רגועה שתלווה אתכם בפקקים, ומצד שני טאלנטי רדיו שצעקתם אמנותם – כאלה ששם בשביל להלהיט את הרוחות ולדבר בססמאות (אתם יודעים טוב מאוד באיזה צמדים מדובר גם מבלי שאצטרך לנקוב בשמות). התדר של טל ואביעד, לעומת זאת, היה משהו אחר, עדכני אבל גם נוסטלגי.

הם לא פחדו להגיד את מה שיש להם על הלב. אומץ הוא לא תכונה שזרה לשניהם, כולל היכולת להגיד את האמת בתקופות קשות. אבל התדר שהם דיברו בו היה שקט, כזה של אנדרסטייטמנט, בלתי מתלהם מטבעו. לפעמים הדברים היו חריפים (גם המציאות הייתה לרוב חריפה), אבל הטון נשאר יציב. כמעט כמו הפער שבין הפתיח הקופצני והמקסים שליווה את השנים האחרונות, לבין התכנים שהגיעו אחריו.

הרדיו הליניארי כבר לא ממש מכיל בתוכו גיבורי רדיו. הטאלנטים הגדולים מהחיים, כאלה שבשבילם עזבת הכל ורצת לשמוע – גם אם היית בבית. יש עוד כמה אנשים ששומרים על הגחלת – דידי הררי, טייכר וזרחוביץ', קלמן וליברמן – אבל הרשימה הזו הולכת ומתקצרת. אנשים כבר לא ממש שומעים רדיו בפקקים, ואם כן – הם מעדיפים לשמוע מוזיקה (באופן אבסורדי, בתחנות כמו אקו 99) ולא את ההומור המושחז של הטאלנטים שמאחורי המיקרופון. טל ואביעד, כך נדמה, ידעו לעזוב ברגע המתאים – אבל איכשהו, זה תמיד מוקדם מדי.

ובסוף, היה גם ההומור. הוא היה הפיתיון שלכד אותי. כי טל ואביעד לא רק ידעו איך להנגיש את האקטואליה, אלא איך ומתי גם לברוח ממנה: דרך מונולוגים שמתעסקים בדברים הכי קטנים, מהאוטו זבל שמציק בבוקר ועד ההופעה של אלאניס מוריסט או הסרטון של מורן אטיאס לסיארה (הידוע גם בתור "הקטע שאני ניגנתי הכי הרבה פעמים בהיסטוריה"). שמחת הדברים הפשוטים והכיפיים, לצד הבעיות שבחוץ, היתה סוד הקסם.

מה נשאר עכשיו? בעיקר להיאחז בשלושת החודשים הקרובים. אולי לתת צ'אנס ולהאזין להם, אם לא יצא לכם בעבר. בגלל ההומור, בגלל הכריזמה, בגלל עוד אגף של קול השפוי שהולך לטבוע בקרוב בערימות של צעקות וססמאות. טל ואביעד היו מקום שאפשר היה ללכת אליו כל בוקר, כמו חבר טוב שיודע להוציא אותך מהצרות. לקטר איתו על כמה רע, אבל גם לראות שיש משהו טוב בסוף. או לפחות איזה שיר מעולה שלא שמעת מלא זמן. וכשזה ייגמר, תמיד מוקדם מדי כמו תמיד, אפשר יהיה פשוט להגיד תודה. היה כל כך כיף.