טקסי מאדר פאקר: על הבושה שבנסיעה לעבודה במונית

השבוע התביישתי בעצמי כי הגעתי לעבודה במונית. פעמיים. כלומר, גם השבוע. מדובר במשהו כמו 26 דקות הליכה, אבל תחושת האיחור והטשטוש של הבוקר הכריעו אותי. ביקשתי מהנהג שיעצור כמה מטרים מהכניסה לבניין, כדי שאף אחד שאני מכיר לא יראה אותי. זה קורה לי יותר מדי. התקדמתי בהיררכיה של אפליקציית הזמנת המוניות, וכבר זכיתי בתואר ״קיסר הכביש״ או משהו כזה כאות על ההתמדה שלי, אפילו שמבפנים אני מרגיש יותר כמו ״מדוכדך בדרכים״.

ברוב המקרים נסיעה במונית היא מותרות, אבל ההתרחשות שלה היא בדרך כלל יותר הכרח מאשר צורך. הכרח שנובע מהרגלים מגונים אחרים כמו עצלות ודחיינות. והלוואי שזה היה עולה לי רק בבושה, בסוף החודש אפשר לשקלל את זה לכמה מאות שקלים שבכיף היו יכולים להתבזבז על דברים אחרים. במקום זה, אני מוותר על הדברים האחרים האלה – מה שהם לא יהיו – כדי לשמור על איזון תקציבי כי ראיתי מה קרה ליוון, ואם מדינה נופלת ככה, הסיכוי שלי גדול יותר. הפסד שלי.

אני מתבייש לנסוע במוניות, כי לא משנה כמה אשכנע את עצמי שאני חייב, אין לזה הצדקה אמיתית. בפועל, אם אני בוחר בפתרון הזה, כל דקת שינה נוספת עולה לי 1.25 ש״ח בממוצע, וברור שיכולתי לנסות להתעורר מוקדם יותר. אני שיאן גירעון. אם קרנית פלוג תבוא עכשיו ותסטור לי, אקבל זאת בהבנה. לפעמים אני כל כך נבוך מלתפוס מונית, שאני עושה את זה כמה בלוקים מנקודת המוצא, צועד כמה שאני צועד רק כדי להוכיח לעצמי שניסיתי לפני ששלפתי את הטלפון והזמנתי נהג.

כל מי שאני מכיר נוסע במוניות, וגם שיפוטי לגבי נסיעה במוניות. היחידים שאינם שיפוטיים בנוגע לזה הם הנהגים עצמם – די מפתיע בהתחשב בעובדה שהם שיפוטיים לגבי כל השאר. אני לא יודע אם זה כדי לשמור על על אפיק פרנסה מניב או מפני ששיטת הדירוגים והצגת התחביבים שלהם באפליקציה ממשטרת אותם לנושאי שיחה לא נפיצים.

לא מזמן הבטחתי שאתחיל לעשות כושר וזה עוד לא קרה. עכשיו אני רוצה לצמצם נסיעות במונית למינימום האפשרי. יותר מהכסף, זו תחושת ההרגל שמעיקה. אבל גם כשאסע במונית פעם בשבוע או בשבועיים ואאבד את הדירוג המנצנץ שלי באפליקציה, לנצח אוקיר תודה לנהגי המוניות שהביאוני עד הלום, ובזמן. בלעדיהם הייתי בדיוק באותו מקום, רק עם עוד 20 ש״ח ובאיחור של רבע שעה.