בסכנת הכחדה: הטרנדים שנעלמים ממסך הקולנוע (לטוב ולרע)

שחקנים יפים מדי

אחד הדברים שעדיין לא נכחדו לגמרי הם שחקנים יפים מדי. נכון, תמיד יהיה להם ביקוש, אבל לאחרונה אנחנו רואים גם בתפקידים הכי גדולים יותר ויותר שחקנים שפחות עונים על אידיאל היופי. פעם זה היה מובהק יותר: הגיבור היה חייב להיות אדם יפה תואר. הנה דוגמה נשכחת, אבל רלוונטית: בקומדיה הדי נשכחת "רק ידידים" משנת 2005, ריאן ריינולדס היה פשוט חייב להיכנס לחליפת שומן לשנייה וחצי בשביל להצדיק את זה שמתישהו, בעבר הרחוק, הבחורה היפה לא רצתה אותו – עד שהסרט קופץ להווה, הילד שמן הוא כבר ריאן ריינולדס, שהבחורה היפה נשארה יפה ופתאום היא רוצה אותו. זה לא סרט טוב, כמובן, אבל זה כן סרט שמראה כמה היופי של כוכבים נמצא במרכז. אפילו כריס פראט היה צריך להיפטר מהכרס שלו (איתה הוא התפרסם ב"מחלקת גנים ונוף") כדי להתקבל ל"שומרי הגלקסיה". אבל בעשור האחרון הדברים האלה נעלמו, או לפחות התערערו: אחד מהכוכבים הכי גדולים שיש עכשיו הוא אדם דרייבר, למרות בדיוק בראד פיט או ג'ורג' קלוני ועדיין מלוהק למלא פרויקטים ואפילו נתפס לפרקים כסמל מין. גם ריאן ריינולדס טשטש את המראה המלוטש שלו עבור "דדפול" ולאורך רוב הסרט הוא נמצא עם מסיכה או בלעדיה, אז הוא נראה כמו אשך מטוגן. אז אולי אנחנו רואים פחות אנשים יפים על המסך, אבל לפחות הדמויות יותר אנושיות.

הבחור השחור מת ראשון

בסרטי אימה יש, או לפחות פעם היו, חוקים ידועים: אתה לא תשרוד אם תעשה סמים או תשתה, אתה לא תשרוד אם תזדיין ואתה לא תשרוד אם אתה שחור. אבל בשנים האחרונות אנחנו יכולים לראות יותר דוגמאות לכך שהאדם השחור בסרטים שורד ולאו דווקא נרצח בברוטליות. אחת הסיבות לכך היא שאנחנו רואים יותר ויותר במאים שחורים כמו ג'ורדן פיל שביים את "תברח" (2017) והוא סוג של מנסח של קולנוע אימה שחור בהוליווד, או מישה גרין שיצרה את הסדרה "ארץ לאבקראפט" (2020) ל-HBO. גם אם הדמויות השחורות מתות בסוף (בכל זאת אימה), הן כבר לא נקטלות ברבע השעה הראשונה של הסרט בשביל שיראו לנו איך הרשע עובד – תהליך שקרה לא רק בגלל שקצת התקדמנו מבחינה פוליטית אלא גם בגלל שהקלישאה הזאת הפכה לבאמת נעלגת וזכתה למלא פרודיות.

פעלולים לא ממוחשבים

למרות שהדמיית המחשב הגיעה רק בעשרים השנים האחרונות, אבל זמן רב לפני כן סרטים כמו "מלחמת הכוכבים", "מקס הזועם" ואפילו "הקוסם מארץ עוץ" פשוט צילמו פעלולים על הסט. אפקטים נוצרו באמצעות מיניאטורות, יצורים נבנו באמצעות בובות אנימטרוניות, תחפושות ואיפור. ככל שאנחנו מתקדמים בזמן אנחנו רואים פחות ופחות במאים ויוצרים שמתמשים באפקטים מהסוג הזה ופונים לאופציה הקלה – CGI. למרות שבראשית דרכה היא סיפקה הרבה ניסויים מביכים כגון דוויין ג'ונסון בתפקיד מלך העקרבים או קאטוומן, הדמיית המחשב הפכה להיות כל כך דומיננטית, שכיום כמעט ואין צורך בשחקן על הסט כדי לייצר סצינת אקשן מרהיבה. אפשר לראות דעיכה מהותית בסרטים שמשתמשים במה שנקרא Practical Effects, ולמרות שאנחנו יכולים לראות אותם אצל טום קרוז, ג'ורג' מילר ("מקס הזועם"), גיירמו דל טורו ואפילו אצל כריסטופר נולאן, השימוש בהם הפך לסוג של גימיק/גאווה – תראו את הסצינה הזאת! היא נעשתה בלי מחשב בכלל! (בערך כמו שבשנות השמונים להקות רוק מסוימות היו משוויצות בכך שהן לא משתמשות בסינטיסייזרים). שלא תטעו, אין כאן התנגדות אידיאולוגית להתפתחות טכנולוגית, אבל בעתיד כנראה נתגעגע לימים שבהם טום קרוז היה קופץ על אמת ממטוס או ראינו בובה אנימטרונית על המסך ששבתה אותנו בקסמיה. בעצם, טום קרוז אף פעם לא יפסיק לקפוץ ממטוסים.

כסאות זזים

לפני עשור בתי הקולנוע התפארו באולמות 4DX, סרט בארבעה מימדים שנותן אפקטים שונים שכביכול מכניסים אותך לעולם הסרט כמו ריחות מסוימים, שפריץ של מים לפנים או רוח, אבל לפני זה היו סתם כיסאות זזים באיזה אולם צדדי ולא חשוב שמציג סרטי ילדים לא מושקעים במיוחד בזמן שההורים הולכים לראות סרט למבוגרים. בתור ילד לא הייתה חוויה מגניבה יותר בשבילי מאשר לשבת על כיסאות זזים ולהרגיש שאני על רכבת ההרים שמוקרנת על המסך, אבל בפועל אלה היו סתם כיסאות שזזו הרבה יותר מדי. אולמות ה-4DX היו אמורים לקחת את הקונספט לשלב הבא ולהקרין סרטים איכותיים בטכנולוגיה ההו כה מתקדמת. בסופו של דבר הפרסום לאולמות האלה הפסיק ואף על פי שהם עוד קיימים ומוכרים כרטיסים, השיווק שלהם כבר כמעט גוסס – ולמען האמת, אפשר להבין את זה. למה שמישהו ירצה שבזמן הסרט יטלטלו לו את הכיסא וישפריצו לו מים לפנים?

רימייקים, רימייקים, רימייקים

יש שני סוגים של רימייקים: רימייקים אמריקאיים ליצירות זרות ורימייקים אמריקאיים ליצירות אמריקאיות. לא פעם היה נסיון של הוליווד לייצר גרסאות אמריקאיות לסרטים זרים ולא היה ברור למה בכל פעם כשיוצר מחליט לקחת יצירה זרה ולעבד אותה מחדש, הם לא מצליחים להתעלות על המקור. אחת התשובות היא כמובן שאין באמת צורך בגרסאות אמריקאיות. היחיד שהצליח להתקרב איכשהו למקור הוא דייוויד פינצ'ר כשעשה רימייק אמריקאי מצוין ל"נערה עם קעקוע דרקון" בשנת 2011, שנתיים לאחר שיצא הסרט השוודי (המבוסס בתורו על רב המכר השוודי לא פחות). אבל רוב הרימייקים לא היה את רוני מארה ואת דניאל קרייג, והם לא צלחו – כמו במקרה של ספייק לי עם "שבעה צעדים", גרסה כושלת למותחן הקוריאני הסופר-מלחיץ של פארק צ'אן-ווק. הרימייקים מהסוג השני הם רימייקים לסרטים אמריקאים, כמו הכישלון שהיה הסרט "בן חור" (2016. כן, היה אחד ב-2016. לא, ברור שאתם לא זוכרים אותו). בשנים האחרונות הוליווד מייצרת פחות ופחות רימייקים, אבל מתמקדת יותר בסרטי המשך, ספינאופים ופריקוולים. הכל, רק לא להמר חלילה על שם חדש.

עירום נשי שלא לצורך

פעם אם סרט היה רוצה לעמוד בסטנדרט ההוליוודי הוא היה צריך שני דברים בלבד: ציצים. כל סרט שמכבד את עצמו היה חייב להציג אישה עירומה, לרוב באופן סתמי לחלוטין וללא צורך מהותי. הסדרה "ספרטקוס" משנת 2010 הפכה את העירום הנשי לנגיש גם בטלוויזיה עם כמויות גדולות של עירום ודם ולאחר מכן גם "משחקי הכס" הנכיחה את עירום נשי, כשבעונה הראשונה הייתה אישה עירומה כמעט בכל פרק – ויש סיבה שבגללה הדחקתן את סצינות הסקס המביכות ממש ב"סמויה". בשנים האחרונות לא רק שאנחנו רואים פחות עירום נשי, אנחנו מקבלים יותר עירום גברי: "אופוריה" האמריקאית הציגה בעונה השנייה סצינת סקס בין אישה טרנסקסואלית לבין גבר בעירום מלא, וגם בשתי העונות של "הלוטוס הלבן" היה עירום גברי, וגם במיני סדרה משנת 2021, "תמונות מחיי הנישואין". אנחנו בעידן האפליה המתקנת לעירום בקולנוע ובטלוויזיה ותכל'ס? זה די הוגן. 

תלת-מימד

היו כל כך הרבה נסיונות להציל את הטרנד הזה, כל כך הרבה התעקשויות, וזה די מפתיע שאפילו כשהוא גוסס הוא עדיין מצליח לשרוד. סרטי תלת-מימד קיימים עוד משנות החמישים ומאז כל פעם היו חוזרים בגלגול אחר. בתור ילד חוויתי סרטי תלת-מימד בתור אטרקציות במוזיאונים שונים, באיימקס באילת או את "ספיי קידס 3" (למעשה, 3D) עם משקפי תלת-מימד ממותגים? השיא הגיע עם הסרט "אווטאר" של ג'יימס קאמרון ב-2009, שהציג טכנולוגיית תלת מימד חדשנית ששינתה את פני הקולנוע, לפחות בעשר השנים האלה – וכמעט כל סרט, בין אם צולם כך או ש"תיקנו" אותו לתלת-מימד אחר כך, יצא גם בפורמט הזה (בין היתר כי יכלו ככה לגבות יותר כסף על הכרטיס). אבל לאט לאט החידוש הפך למטרד והתחילו להתקבל יותר ויותר תלונות על כך שאיכות הצפייה דווקא נפגעת מההחלטה להציג את הסרט בפורמט הזה. אבל מתישהו קצת לפני פרוץ הקורונה, הפסיקו לצאת סרטי תלת מימד וכיום הסרט היחיד שקיים בקולנוע בתלת מימד הוא "אווטאר 2" ולמרות שהבטיחו שהוא יחזיר את הפורמט לקולנוע, לא בטוח שזה יקרה כל כך מהר.

בית הקולנוע עצמו

הזמנה של כרטיסים מראש, בחירת המקומות הטובים ביותר, ההמתנה לתור לפופקורן ואפילו רגעים שבהם מגיעים לאולם והאולם כמעט ריק, כל אלה רגעים שנעלמו לגמרי עם הקורונה ואם זה לא מספיק, גם שירותי הסטרימינג המרובים די הרגו את בתי הקולנוע ובזמן המגיפה אפשרו לצופים להנות גם בזמן הסגר. אז נכון, קיימים עוד אנשים שיעדיפו לראות את הסרטים שלהם על מסך עצום שהם כנראה לא יכולים להכיל בבית, אבל הצפייה בבית הקולנוע היא כבר לא הכרחית כמו פעם. היום ניתן להשיג מסכים גדולים באיכות טובה לבית במחירים סבירים ולפעמים זה נחמד יותר לראות סרט בבית מאשר לשבת באולם צפוף עם מלא אנשים זרים, בזמן שנופל עליך פופקורן מהשורה מעליך ולנסות לראות את הסרט דרך מסך העשן מהוייפ של הילדים בכיתה ו' שיושבים בשורה השנייה. אז כן, לפעמים עדיף לראות סרט בבית ושירותי הסטרימינג מעודדים את זה על ידי סרטים שיוצאים מהר יותר מבעבר בנטפליקס ("רעש לבן" של נואה באומבך הוקרן בהתחלה בבתי הקולנוע וחודש מאוחר יותר כבר עלה לנטפליקס) ואפילו סרטי מארוול מגיעים לדיסני+ בתוך שבועות ספורים. ברור מה הרווחנו פה, השאלה היא מה אנחנו מפסידים.