בדיחת קרש: אנחנו שונאים את טרנד קרש החמאה. מיד נסביר

לרדת על אינסטגרם ומה שהיא מייצגת זה הכי קל. טיקטוק אותו סיפור. לקטול אופנות חדשות באוכל, לא משנה איך אתה מכיר אותן ומתי, זו גם לא חוכמה גדולה. לכן, הדבר הראשון ששעשיתי כשנתקלתי בטרנד "קרש החמאה" (butter board) הוא קודם כל להשתבלל: לנסות להבין מה זה, לחכות לראות כמה דוגמאות, לגבש דעה מוצקה, לא ישר להדליק את להבות הגיהנום. סך הכל, אוכל זה כיף, כמעט כל אוכל, אפילו מאכלים גרועים הם די טובים. אז מה יעזור עכשיו להתעצבן מאוכל שאמור להיות מוצלח, יפה, גם אם הוא כנראה קצת מעצבן? אתם מתארים פה את דנה פרידר ב"פיג'מות". אתם רוצים להיות האנשים ששונאים את דנה פרידר ב"פיג'מות"?

אז בואו נבין קודם כל: מה זה קרש חמאה? מדובר בטרנד ששורף בחצי השנה האחרונה את טיקטוק ואיסטגרם, אחרי פוסט של הבלוגר ג'סטין דוירון, אבל המקור שלו הוא כנראה ספר בישול צמחוני שיצא לאור חמש שנים קודם – ואם רוצים ללכת עוד אחורה, מדובר באבולוציה של ה-charcuterie board, קרש הנקניקים-גבינות שלפני כמה שנים עשה קאמבק ישר מהסבנטיז למטבח של כל משפיענית אינסטגרם אמריקאית לבנה.

הרעיון מאוד פשוט: מכירים חומוס? יופי. תשכחו את כל מה שאתם יודעים בעצם, זאת לא הייתה דוגמא טובה. לוקחים קרש. מורחים עליו בזהירות חמאה רכה, אבל לא רכה מדי. מקשטים בתבלינים, דבש, ירקות ועלים קצוצים עד לקבלת קרש חמאה משותף לאירוח. מגישים לצד לחם או כלי כלשהו לניגוב/מריחה.

עכשיו, בואו ננסה לבוא לזה ממקום חיובי. בלי לתת ציון כללי לרעיון, מדובר במנה יפהפיה, מושלמת לאירוח, שמציעה פיתרון אלגנטי לאוכל הכי טוב בעולם (לחם עם חמאה) שאפשר לקחת לכיוון מלוח, מתוק, או שניהם, ומשתדכת נהדר פחות או יותר לכל מה שיש לכם במקרר או במזווה. והכי חשוב: מדובר באוכל שאתה לוקח ומנגב עם חתיכות לחם קטנות ואוכל בביסים מעניינים ושונים בכל פעם, פחות או יותר סוג האוכל האהוב עליי בעולם. מה רע? כלום. אני אשכרה קמתי להכין לעצמי לחם עם חמאה ומלח רק מלכתוב את זה.ועכשיו בואו שניה ננסה להבין מה כל כך מרגיז חובבי אוכל שנתקלים במתכון הזה, ולמה סביר להניח שלא באמת תכינו אותו במטבח שלכם.

קודם כל, מדובר בצלחת ניגובים שיתופית. נסו לדמיין כרגע חומוס, אוקיי? הניגוב הפופולרי במזרח התיכון. האם במנה כל כך עממית וזולה הייתם מוכנים לקבל צלחת חומוס שיתופית ענקית לכם ולעוד שלושה עד עשרה חברים? ברור שלא, זה פשוט מגעיל. אני רחוק מאוד מסטנדרטי אכילה אירופאים וגם אני הייתי נרתע מזה. גם אתם.

שנית, הקרש. עולה שאלה: למה? רציני רגע, למה לקחת קרש, חפץ שתיאורטית אמור לשמש בהמשך לחיתוך ועבודה עם סכינים חדים, ולמרוח את כל שטח הפנים שלו בחמאה? מה אנחנו מקבלים פה מלבד עוד לבנה בחומת המנות-שמוגשות-בכלי-מטבח-שהוא-לא-צלחת ע"ש פולנטה וסלט בצנצנת? אנחנו רוצים צלחות, תנו לנו צלחות, שאתם תנקו קרש מצופה חמאה. הייתם שמחים לנקות את זה? ודאי שלא, אבל בצילום לא רואים את ערימות הכלים.

שלישית, וזו נקודה ששווה שנייה לשים לב אליה, כי היא רלוונטית לאינספור מתכונים שעושים עלייה לישראל: חמאה רכה היא אידיאל שקשה מאוד להשיג בישראל. בסרטונים החמאה תמיד רכה למריחה, אבל שומרת על טמפרטורה מושלמת לניגוב, בלי להתקשות או להפוך לשלולית. הבעיה? זה פשוט לא דבר שהולך לקרות לכם אם תחליטו לארח באמת בישראל, ואתם יודעים את זה. חמאה רכה ונוחה לעיבוד מושלמת במזג אוויר קריר, טמפרטורת חדר הגיונית שלא מתחממת גם כשמגיעה שעת ארוחת הצהריים והטמפרטורות מטפסות, שלא גורמת לחמאה שעל הקרש להפוך למרק שמן ופרחים אחרי עשר דקות. בישראל זה פשוט לא דבר שקורה: נניח שעוד הצלחתם איכשהו לגרום לעשרה אנשים לנגב חמאה מאותו הקרש, מרגע הסידור ועד ההגשה וסיום האכילה האורחים שלכם הולכים להישאר עם קרש חיתוך ועליו צפים כמה עשבי תיבול ופרחים בתוך בריכה מטפטפת (כי לא השתמשתם בצלחת או קערה, זוכרים?) של שומן. חמאה רכה שמחזיקה לאורך זמן היא אידאת אוכל שלא קיימת בעולם הגשמי שלנו. זה רלוונטי בכל מתכון שדורש משהו דומה, בטח בישראל. וכל זה בשביל תמונה שנראית מעולה. מגיע לכם ולאורחים שלכם יותר טוב.