מוסוליני, רחבעם זאבי ומרין לה פן חיים ובועטים בתל אביב

לא מעט אנשים משתמשים היום במלה "פשיזם" בהקשר של חיסונים והתו הירוק. "המיטות שלנו בוערות", המסה התיעודית של יגאל בורשטיין שצולמה לפני ובמהלך הקורונה, ועלתה לסדרת הקרנות בסינמטק תל אביב, מחזירה אותנו למשמעות המקורית של המילה.

סדרת טקסטים של פשיסטים אירופאים ידועים יותר (היטלר, הימלר, מרין לה פן) ופחות (מוריס בארס), מהמאה ה-19 ועד היום, המדברים על נצח האומה, על מנהיגים חזקים ועל שנאת זרים, ונשמעים דומים מאוד לטקסטים של רבנים מהתנחלות יצהר, מירי רגב, איתמר בן-אב"י ואב"א אחימאיר ("לולא האנטישמיות של היטלר לא היינו מתנגדים לתורתו"). אלה ואלה מוגשים על שפת הים, בחדר הכושר ובמטבח בדירתו של בורשטיין, על ידי שחקנים כדורון תבורי, דני מוג'ה, רמי ברוך (שמייצג את שותפו לקרחת מוסוליני), דורון צברי, פיני טבגר ושירה פרבר. קטעי ארכיון נהדרים מאירופה ומישראל של פעם משולבים בתמונות של רוגע תל אביבי, והתוצאה ערמומית, אירונית ומעוררת מחשבה.

רמי ברוך בתפקיד מוסוליני. דומה, לא? מתוך "המיטות שלנו בוערות" (צילום: רוני כצנלסון)

"לא חושב שהתכוונתי לעשות סרט אנטי פשיסטי", אומר בורשטיין. "מה שעניין אותי זה להבין את הרעיון הפשיסטי. הסרט הוא יותר שאלות מתשובות. לפחות בהתחלה. מה זה פשיזם? במה דומה המצב בארץ למצב שהיה באירופה? האם הסיסמאות של הפשיסטים נשמעות פה טבעיות לחלוטין? חשוב לציין שהסרט לא אונס את הצופה, כי אילו כפיתי על הצופה את נקודת המבט שלי זה היה הופך את הסרט לפשיסטי. צריך לתת לצופים לבחור. מתוך הדילמות האלה נוצר הקולנוע שלי". 

אני מספרת לו על כך שהביקורת המאוד אוהדת שכתב שמוליק דובדבני על "המיטות שלנו בוערות" ב-Ynet זכתה לעשרות טוקבקים תוקפניים מאנשים שלא ראו את הסרט, אך בטוחים שמדובר בקשקושים פרוגרסיביים של סמולנים. "תפקידו של המבקר הוא לשמור על האמביוולנטיות", הוא אומר. "מצד שני אי אפשר לדרוש ממי שכותב על הסרטים לשמור על רוח הסרט. הוא צרך לכתוב מה שיש לו להגיד".

זה לא הסרט הראשון של בורשטיין שמחבר בין טקסטים ישנים של הוגי דעות אירופאים לבין המציאות המזיעה של ארץ ישראל. סרטו התיעודי "מכתבים לפליציה" מ-1993, שתיאר ערב בבר בבת ים, לווה בקריינות מתוך מכתבים של פרנץ קפקא. ואילו סרטו העלילתי "אושר ללא גבול" מ-1996 מיקם את הפילוסוף ברוך שפינוזה בדירה בחולון. 

שירה פרבר בתפקיד מארי לה פן. מתוך "המיטות שלנו בוערות" (צילום: רוני כצנלסון)

נפגשנו בדירה שלו בצפון הישן של תל אביב, וכשציינתי שב"המיטות שלנו בוערות" הוא סוף סוף צילם בעיר שבה הוא מתגורר, הוא אמר "פתאום הודיתי שאני בורגני. זה סרט של בורגני שלוקחים לו את החיים הטובים".

פשיזם מול בורגנות?
"כן. ומול ליברליזם. ומול סוציאליזם. אבל תשמעי, בסופו של דבר הצופה צריך להחליט עם איזה צד הוא מזדהה. אני משתף אותו בלבטים שלי, וכמובן בשנאה הגדולה שלי לפשיזם, אבל גם לפסינציה. חוץ מהרבנים המעצבנים מהתנחלות יצהר (שמסבירים מדוע הדיבר "לא תרצח" תקף רק ליהודים – י"ש) ואולי חוץ מהימלר, אני לא שונא אף אחת מהדמויות שהצגתי בסרט. לכל אחד יש איזה קסם בעיני". 

מעניין שאמרת הימלר ולא היטלר. 
"היטלר רצה גזע לבן, בלונדיני. והוא מדבר על שלום ולא על רצח. בנאום שלו לנוער גרמני הוא אמר 'אנחנו רוצים שתהיו שוחרי שלום ובו בזמן גם אמיצים'". 

דורון צברי בתפקיד רחבעם "גנדי" זאבי. מתוך "המיטות שלנו בוערות" (צילום: רוני כצנלסון)

בסרט בורשטיין מוסיף בקולו ש"מי שהכיר את היטלר מקרוב העיד שביחסי יום יום, כל זמן שלא היה לחוץ ועצבני, הוא היה איש נחמד מאוד ונעים הליכות. כיבד נשים, אהב ילדים. טיפח חיות. היה צמחוני בכלל". מפקד הגסטפו היינריך הימלר, לעומת זאת, אמר בהרצאה למפקדי אס.אס. "קל לומר בכמה מילים את המשפט 'צריך לחסל את היהודים'. אבל מי שצריך לבצע זאת יודע שזו המשימה הקשה ביותר. רובכם יודעים מה פירוש הדבר ששוכבות שם מאה גופות ביחד, או 500 או אלף גופות. לעבור את כל זה ולהישאר הגונים זה מה שעשה אותנו חזקים".  מיקי גורביץ' אומר את המשפטים האלה הישר למצלמה, במבע חמור סבר של אדם שעול העולם על כתפיו, והוא ממשיך ומסביר מדוע אי אפשר להשאיר את הנשים והילדים היהודים בחיים. 

"הרעיון המקורי של הסרט היה יותר גדול ויותר אבסורדי", אומר בורשטיין. "אבל לא השגתי תקציב. רציתי לצלם באירופה, בארצות שבהן הדברים נאמרו ונכתבו, עם שחקנים שמדברים בשפות שלהם. רציתי למשל ששחקנית תגלם את היטלר בגרמניה". 

למה שחקנית?
"למה לא? בגרסה הישראלית אם הייתי שם אישה בתור היטלר זה היה מסבך את העניינים. בגרסה בינלאומית אני חושב שזה היה עובר".

דורון תבורי בתפקיד מכחיש השואה ארנסט זינגל. מתוך "המיטות שלנו בוערות" (צילום: רוני כצנלסון)

איך ליהקת את השחקנים לתפקידים השונים?
"רובם חברים או כמעט חברים שלי. מצחיק אותי שאבי מוגרבי (דוקומנטריסט ואקטיביסט הידוע בתפיסת עולמו השמאלנית – י"ש) משחק את היטלר".

וחומרי הארכיון?
"כמעט כולם מיוטיוב. זה מקור מאוד עשיר. את הסרטון על המסדר של נוער בית"ר מ-1939 הכרתי מסרט שעשיתי לפני ארבעים שנה על אורי צבי גרינברג. ואת הקטע שבו ישעיהו ליבוביץ' מדבר על האופציה של מלחמת אזרחים בארץ לקחתי מהסרט שלי 'ליבוביץ' במעלות' (1982), כדי לחבר אותו למונולוג של שליט ספרד פרימו דה ריברה בנושא. זאת לא נועדה להיות מחווה עצמית".

"המיטות שלנו בוערות" הוא סרטו ה-13 במספר של בורשטיין, והראשון שהוא ערך בעצמו, אחרי מותה של העורכת הקבועה שלו ערה לפיד. הוא לימד את עצמו לעבוד עם תוכנת עריכה ואומר שזה לא היה קל. בכל זאת, הוא בן שמונים. 

פיני טבגר ודורון צברי כאיתמר בן אב"י ואבא אחימאיר. מתוך "המיטות שלנו בוערות" (צילום: רוני כצנלסון)

בורשטיין נולד בבריטניה ב-1941. הוא מספר שאימו ברחה לשם מפולין שם נשפטה ונאסרה באשמת קומוניזם. "כשיצאה לחופשה מהכלא, היא עברה את הגבול לצ'כוסלובקיה, שם אבא שלי למד כימיה. הם נפגשו כשאימי היתה בת 15 בהפגנה נגד כריתת יערות. אבא של אבא שלי כרת יערות ומכר את העצים, ואימי נאבקה בזה. ככה הם הכירו – הבן של העושק והעשוקה. ב-1938 הם עברו מצ'כוסלובקיה לווינה. אלא שאז עיתון פולני פרסם את רשימת הקומוניסטים שגרו בווינה, שרובם היו כנראה יהודים. הגסטפו התחיל לחפש אותם והם נאלצו לברוח. אימי הצליחה להשיג עבודה באנגליה בתור אומנת, ואבי נמלט לשווייץ והשיג סכום כסף שאפשר לו להיכנס לאנגליה. אחרי המלחמה ב-1949, כשהייתי בן שמונה, הם חזרו לפולין במטרה לבנות שם סוציאליזם. זה לא צלח. בינתיים אני חוויתי אנטישמיות מילדים אחרים ברחוב. מאוד רציתי להיות פולני אבל עד גיל עשר לא ידעתי פולנית ובגיל 12 הבנתי שלא זורם בעורקי דם של מלכי פולין. בגיל 16 העמדתי את הורי בפני בחירה: או שעולים לישראל או שאני בורח. כך הגענו ארצה. לאבא היתה פה משפחה והוא היה יותר קשור ליהדות. אימי טענה שהארץ טובה לייבוש כביסה. שניהם עבדו במכון וייצמן". 

ואיך הגעת לקולנוע?
"ב-1966 או 1967 נסעתי לאנגליה ועבדתי יחד עם אהרון אלמוג (לימים משורר ומחזאי – י"ש) בבית קולנוע פורנוגרפי בשם אולד קומפטון סינמה קלאב. לא נתנו לנו לשבת לצפות בסרטים. הכרנו את הקולנוע הזה מהתחת שלו. היינו מנקים את הקונדומים ואת המסטיקים שהצופים הדביקו למושבים. כשהתחלנו לעבוד לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואז החלטתי להיות צלם, כי כשאתה צלם קולנוע אתה לובש חולצות עם שרוולים מקופלים ונוהג במכוניות חדישות. התחלתי ללמוד בבית ספר לקולנוע, אבל כמה שבועות אחרי כן פרצה המלחמה וחזרתי הנה במטוס היחידי שטס ארצה. גם רם לוי טס איתנו. היינו משוכנעים שתל אביב הופצצה כי בלונדון לא ידעו כלום. במטוס היה צוות של הבי.בי.סי ולא היה להם צלם. כך עבדתי שלושה ימים בתור צלם של הבי.בי.סי, וזו היתה תחילת הקריירה הקולנועית שלי. אחר כך קיבלתי מלגה לעשות סרט קצר".

כרזת הסרט "המיטות שלנו בוערות"

"לואיזה, לואיזה!" הקצר מ-1968, קומדיה עגומה עם ישראל גוריון ורינה גנור, זכה בפרס הסרט הקצר הישראלי הטוב ביותר לאותה שנה. את לימודי הקולנוע בורשטיין לא השלים מעולם, ומאוחר יותר הפך בעצמו לאחד המורים הבולטים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. ספרו מ-1991, "פנים כשדה קרב", הבוחן את השתקפות המציאות הארץ-ישראלית בצילומי תקריבי-פנים בקולנוע הישראלי לדורותיו, הפך לספר מכונן, ואחריו פרסם ספרים נוספים, בהם "מעשי צפייה – על הנראה ולא-נראה בסרטים". 

זה שנים שהקולנוע שהוא מייצר הוא קולנוע של רעיונות, שזוכה לתשומת לב המבקרים, אך לא בדיוק פונה לקהל רחב. "אני לא יודע מה הסרט באמת עושה לצופה", הוא אומר. "ואני אמשיך לא לדעת. אני לא חושב שזה כל כך משנה לי. כי אי אפשר לשכנע אנשים. אנשים מאוד תקועים בעמדות. לפחות אני לא מרגיש שאני מסוגל לשכנע אותם". 

ההקרנות הבאות של "המיטות שלנו בוערות": סינמטק תל אביב – ראשון 7.11, שישי 12.11; סינמטק חיפה – ראשון 7.11; סינמטק הרצליה – חמישי 11.11; סינמטק ירושלים – שלישי 9.11, שבת 20.11