יהלי סובול משחרר את האחיזה בעבר ומתנתק סופית מהניינטיז

"המראות מאחורי הבר כבר לא מראים אותו דבר, משהו משתנה בך", שר יהלי סובול (44) באלבום הסולו החדש שלו, "ריצות ארוכות". מי שהתפרסם לראשונה בתור השחקן המרכזי במוניקה סקס באמת השתנה. הוא הספיק לבסס את עצמו כסופר, כיוצר סולו ולהקים משפחה כמובן. אף שיר מהאלבום החדש שלו כבר לא יהיה שיר פתיח לסדרה על צעירים סוררים בתל אביב. לא שזה מה שמעניין אותו.

זו שורה רחוקה שנות אור מ"הגיבור יהיה שיכור כמו שאתה בחיים".

"אפשר להגיד שזה אלבום של משבר גיל 40 וכל זה", הוא צוחק, "אבל דווקא בשורה הזאת יש משהו אופטימי. בדרך כלל הפרצוף שאתה רואה במראה של הבר הוא לא כזה מגניב, לפחות בשעות מסוימות. בשנים האחרונות אני מסיג את כוחותיי מהעבר. זה לא שינוי פתאומי או אלים, אלא שינוי אמיתי, אטי. ברגע שאתה עושה ילדים החיים שלך משתנים מאוד וזה משפיע מאוד על הכל, אבל זה תהליך שמחלחל לאט לאט".

כשחלק גדול מהזמן שלך הולך על נגינה עם להקה שהתפרקה פעמיים וחזרה לפעילות, אולי אין ברירה אלא לשחרר את העבר, או לפחות ללמוד לקחת אותו בקלות. "נסענו לארצות הברית אחרי האלבום הראשון שנורא הצליח", הוא נזכר. "לא רצינו להינעל באיזה חיפוש קרייריסטי וישר לרוץ לאלבום השני, אז עברנו לניו יורק. חיינו שם בבית אחד, שלושה אנשים בחלל אחד שנורא הצליחו רגע לפני – בוא נגיד שלכל אחד נהיה אגו קצת גדול באותה התקופה. אז כמובן התפרקנו על 'חילוקי דעות אמנותיים'".

קורה שאתה מפחד לא להצליח לשחזר את האנרגיה של פעם? עם מוניקה סקס או בכלל?

"האמת שלא, לא. אני לא מרגיש פחד. אם כבר אז יש לי קצת יותר ביטחון. עכשיו זה כבר מפחיד אותי, כי ביטחון זה לא דבר יותר מדי טוב ליצירה. פעם, כשהייתי בן 22־23, כל מה שהיה לי בחיים זה לשבת עם הגיטרה, לשיר וללכת לשתות משהו אחר כך. עכשיו אני צריך לעשות הרבה דברים בשביל הפרנסה וזה אוכל לי את הזמן, וזה השינוי העיקרי פה. מי שמקים משפחה צריך לוותר על הרבה דברים, אבל אני צריך לארגן את הזמן ככה שיהיה לי פנאי אמיתי, לא רק בראש. זה דבר שצריך להילחם עליו כדי שהוא יקרה, אבל כשאני מצליח, אז באמת יש לי כמה שעות ביום להתרכז בלי שום הסחות דעת, וכך אני גם בדרך כלל מצליח לכתוב משהו. אם לא, זה גם בסדר. סימן שלא צריך".

זה מסביר, בין היתר, את תשע השנים שעברו מאז אלבום הסולו האחרון שלו, "אלדוראדו", בטרם חזר לפורמט. "זה התחיל מכך שג'ימג'מתי עם זואי פולנסקי", הוא מספר. "התחלנו להיפגש בחדר עבודה, ומנגינת שתי הגיטרות האלה הרגשתי שיש פה יחידה שעובדת יפה מאוד יחד. זה היה לפני שנה וחצי, בקיץ, ופשוט התחלתי לכתוב". האלבום הוקלט בשיטות הקלאסיות, באולפן אנלוגי. "זו פשוט שיטת עבודה אחרת לגמרי שדורשת ריכוז אחר לגמרי. אתה לא יכול לתקן ולהוסיף ערוצים כל הזמן, והמגבלות הופכות את העבודה ליותר אינטנסיבית. האלבום אמנם הוקלט על מחשב, כי להקליט על סלילים זה יקר מאוד בימינו, אבל השתמשנו במחשב ממש כמו קופסה, כמכשיר הקלטה. גם המיקס נעשה על ידי מכשירים אנלוגיים חיצוניים – קופסאות כאלה משנות ה־70־80. ברגע שאתה לא יכול לחזור אחורה עם המיקס זה אומר שאתה עובד יותר עם האוזניים ופחות עם העיניים".

"היום יש לי יותר ביטחון, וזה מפחיד אותי". יהלי סובול (איור: דן אלון)

ומה לגבי העשייה הספרותית שלך? עד כמה היא נובעת מכך שאביך הוא מחזאי?

"יש משהו טבעי מאוד בתופעה הזאת – בנים שממשיכים את מה שההורים שלהם עשו. בבית הכתיבה הייתה תמיד משהו חשוב מאוד, מרכזי, עם הרבה ספרים והרבה מילים. אבא שלי תמיד מפרגן למה שאני עושה – תומך, אוהב, מתעניין, בא להופעות, מקשיב לאלבומים, נותן פידבק. חוץ מזה הרגשתי שאני צריך פורמט אחר בחיים, בכתיבה. באופן כללי כתיבה טובה מתרחשת כשאתה לא לגמרי יודע מה אתה עושה ונמצא בטריטוריה שקצת קשה לך להיות בה. אז אתה ערני וממעט להתעמת ולנסות כל הזמן להבין מה אתה עושה. היה איזה רגע בחיים פשבו בכתיבת שירים כבר לא הצלחתי להרגיש ככה. ברגע שאתה נמצא במשהו מובן מאליו זה הרבה פחות מרגש, אין מה לעשות".

נוקטורנו, רח' בצלאל 7 ירושלים, חמישי (30.3) 20:30, 70 ש"ח