"אני רוצה לכתוב על מציאות פגומה": ריאיון עם הסופר יואב רוזן
שירות צבאי בתקופת היציאה מלבנון ואינתיפאדת אל אקצה הובילו את יואב רוזן לכתוב אוסף סיפורים על האלימות הטבועה במציאות הישראלית. בריאיון הוא מספר על הבחירה לעסוק בצד האפל של החיים ומדוע לקח לו כמעט עשור לפרסם ספר ראשון
בעולם שנברא בקובץ הסיפורים של יואב רוזן, עולם מסויט ועם זאת ריאליסטי להבעית, מומלץ ללכת בצעדים קטנים וזהירים כדי לא לדרוך על מוקש. ספר הביכורים שלו ,"קופי ופייסט" אמנם מתכסה באידיאולוגיה אנטי מיליטריסטית, מבקר את האלימות בחברה הישראלית, מצביע על אינסוף נקודות רתיחה קטנות – בפקקים, במחסומים, מול פקידים ממשלתיים – וגם מאפשר למים לגלוש; אך מתחת לכל אלה מפעפע משהו עמוק יותר. באמצעות הצבת הדמויות שלו בסיטואציות בלתי אפשריות, בדרך אגבית לחלוטין, רוזן מצליח להביא גם את הקורא אל המקום האפל שבו הוא נאלץ לשאול את עצמו איך הוא מרגיש מול מה שקרה. ואז המוקש מתפוצץ. המציאות הישראלית שמתוכה נכתבו הסיפורים טוענת אותם באלימות, אך נדמה כי רוזן לא רואה במציאות הזאת גורם יחיד ומבקש להצביע על איזו אפלה אפריורית שטמועה בנו ומניעה אותנו לפעול בדרכים כאלה ולא אחרות.
"לא ברור לי לגמרי למה אני מגיע אל האפלה הזו, אני עדיין מנסה להבין", מסביר רוזן. "בכתיבה אתה לוקח חומרים מהמציאות ובודק מה קורה איתם. אני רוצה לכתוב על מציאות פגומה ושבורה. אבל אני מנסה גם לכתוב טקסטים שיגרמו לקורא לחשוב, שיגרמו לו לקיים איזה משא ומתן עם עצמו מול החומרים האלה. עורכת אחת אמרה לי פעם שאני כותב על ישראליות מאוסה ונורא נפגעתי. הייתי אז צעיר מאוד, לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא עלבון. מרבית האנשים כותבים על מה שסביבם. החומרים הם מכאן והשאלות שנשאלות הן מה עושים איתם, איזה עיצוב ספרותי נותנים להם, אילו דמויות מכניסים פנימה. לנופף בססמאות כמו 'כיבוש זה רע' או 'הכיבוש משחית', או להגיד שמציאות צבאית היא נוראה זה לא מספיק. הספרות היא מורכבת ועמוקה יותר. יש אנשים שקראו סיפורים שלי ולא הבינו לגמרי מה קרה בסוף או מה קרה בכלל. זה חלק ממה שאני מבקש לעשות, ולא כדי לזרוע בלבול ולשחק עם הקורא, אלא כדי לגרום לו לשאול שאלות. שיבדוק עם עצמו מה הוא מרגיש לגבי זה״.
מלבד כמה סיפורים יוצאי דופן מבחינה תמטית בספר – סיפור חניכה של ילדה שעולה מארגנטינה ולצד קשיי הקליטה מגלה את המיניות שלה ונידונה על כך לעונש שאפילו נזירות קתוליות היו מגדירות כקיצוני; צעירה ישראלית שמחפשת את עצמה באמסטרדם וסיפור שעוקב אחר שלישיית נמלטים במקום וזמן לא ידועים – כל הסיפורים בקובץ הזה עוסקים במה שרוזן מגדיר "מציאות ביטחונית מתוחה". רוזן שירת ככתב בביטאון חיל האוויר בתקופת היציאה מלבנון ואינתיפאדת אל אקצה. הרקע לסיפורים שלו הם גלי הפיגועים בירושלים, התפאורה היא של מחסומים צבאיים והריח הוא של ייאוש.
"הסיפורים האלה נכתבו בשנים של ואקום", אומר רוזן. "אלה היו שנים שבהן התחושה הייתה שלא הולכים לשום מקום. לכן גם בסיפורים ניסיתי ליצור מעין ואקום והרמטיות. ואקום הוא דבר שלא מאפשר תנועה אבל כן מאפשר התבוננות. באמצעות כתיבה על מציאות ביטחונית מתוחה מתאפשר לי להגיע אל המקומות של האלימות והניכור בחברה הישראלית, ואז אני יכול לשאול מה בינינו ובין המציאות, מה בינינו ובין האדם שמולנו, איזה דברים קורים במרחב האנושי".
הניכור בסיפורים שלך מתחיל מחוסר תקשורת. הדמויות מבינות את עצמן היטב, הן רק לא מצליחות לתקשר זו עם זו.
"זה קצת מצחיק כשזה מופיע בספר שעוסק במציאות הישראלית, כי כשמדברים על 'מה ישראלי בעיניך' מדברים על זה שכולנו סחבקים, ישירים ויודעים להגיד מה אנחנו רוצים. כשעוצרים לבדוק אם זה באמת נכון מגלים את הניכור. אבל גם אם הסיפורים מציפים ניכור מסוים, הפורמט מציע את ההפך. ספר בעיניי הוא הפורמט היחיד שקיים היום ליצירת אינטימיות. הפעולה של הקריאה – לשבת לבד הספר – היא קריאת התיגר הכי משמעותית על עידן הפרעות הקשב והריכוז שאנחנו חיים בו. אם הקורא מגיע לספר ומגלה בתוכו אלימות וחוסר תקשורת הוא יכול לברר עם עצמו את הדברים האלה, לשאול את עצמו אם זה נכון או לא נכון, אם זה רלוונטי לגביו או לא. בסופו של דבר רוב הסיפורים קשורים למחיר שאנחנו משלמים. הם פחות עוסקים בגורמים ויותר בתוצאות, ולכן הם יכולים להיות רלוונטים עבור קוראים רבים".
אם אתם תמהים מדוע לקח לספר שעוסק בתחילת שנות האלפיים ונכתב באותם הימים יותר מעשור להתפרסם, אפשר להאשים בכך במידה מסוימת את ענף הספרים, או ליתר דיוק – את קריסתו המדוברת של ענף הספרים. כשהסיפורים של רוזן נשלחו לראשונה להוצאות הספרים, בסביבות שנת 2002, צומת ספרים הוקמה והציבה לראשונה אלטרנטיבה לרשת סטימצקי. ספרים החלו להימכר בחצי מחיר והשאר כבר היסטוריה.
"התחילו להגיע תשובות מהוצאות ספרים", מספר רוזן. "ופתאום שמתי לב שבכלל לא מדברים איתי על ספרות אלא על כסף. כל הזמן שאלו אותי אם יש לי משהו ארוך יותר כי סיפורים קצרים זה לא מוכר. כך זה נמשך בכמה סבבים של ניסיונות. אפילו לא התווכחו איתי על הטקסטים, אהבו אותם אבל שאלו אותי אם יש לי משהו ארוך יותר. בשלב מסוים התייאשתי והתחלתי לפרסם סיפורים בודדים בכתבי עת שונים. רוב הסיפורים שבקובץ הזה התפרסמו כבר בעבר בפלטפורמות אחרות".
בכל זאת הצלחת לפרסם את הספר. זה אומר שהתנאים היום לפרסום סיפור קצר קלים יותר או שהז׳אנר זוכה לביקוש מחדש?
"היה לי מזל גדול שהתגלגלתי להוצאת אפיק שמעניקה מקום לז'אנר הזה. כל הפעולות שנעשות בענף הספרים בשנים האחרונות נובעות ממצוקה. קל מאוד לראות את כולם כרשעים, אבל זה לא נכון. רוב האנשים שעובדים בתחום עושים את זה ברמות שונות של אהבת הדבר. עם זאת יש כאן בעיות מבניות רבות ומוכרות היטב והן נותנות את אותותיהן. אז מנסים למצוא כל מיני פתרונות יצירתיים וכך פתאום את רואה הוצאות עם מוניטין מכובד, כאלה שגדלת עליהן, מוציאות שטויות שלא ייאמנו כדי לשרוד. הוצאות הספרים היום יורות לכל הכיוונים ואם יש שיפור קל במצבו של ז'אנר הסיפור הקצר יכול מאוד להיות שזה נובע מכך שמו"לים מוכנים להוציא הכל, גם אם זה ילך לגריסה, העיקר להוציא. הוואקום שדיברנו עליו קודם מופיע גם בזירה הספרותית, ועם זאת דברים קורים בתוך הוואקום. נוצרות בו שכונות ותת שכונות והמון רעשים״.
"קופי ופייסט". יואב רוזן, הוצאת אפיק, 182 עמ'