בלי עלילה ובלי הפי אנד: הצגת הילדים שמבוססת על יואל הופמן

"בעיניי חלק מהקסם של יואל הופמן זה שהטקסטים שלו הם כמו מפתחות. אתה יכול לעבור שיר־שיר וללכת עם מה שהוא נותן לך", מסבירה רונית קנו, המלחינה והיוצרת של "יואל אמר" – הצגת ילדים שונה מהמקובל שמתבססת על ספר הילדים היחיד שכתב יואל הופמן ("בפברואר אפשר לקנות פילים"), את הניסיון להעביר את הטקסטים האניגמטים של הופמן לבמה, ועוד לקהל של ילדים. "אני חושבת שהספר של יואל הופמן הוא פשוט גירוי אחרי גירוי אחרי גירוי ואתה בתור קהל או יוצר אמור להגיב לזה. נגיד, 'מפלצת שבולעת את עצמה'. אוקיי, מה עושים עם המשפט הזה?".

קנו מצאה מה לעשות עם המשפט הזה, וגם עם המשפטים האחרים. "יואל אמר", שזכתה בשנתיים האחרונות בלא מעט פרסים נחשבים בפסטיבלי הצגות ילדים וחוזרת כעת מפגרה, מתבססת כאמור על ספר הילדים היחיד של אחד הסופרים הישראלים הכי קשים לפיצוח (עבור קוראים בכל גיל), אבל היא נולדה כמעט במקרה. "הגעתי לקורס החממה של תיאטרון קרון, שקיבל אמנים מכל מיני תחומים שבאו לעבור קורס שנתי של יצירה לילדים, מתוך הרעיון להזרים דם צעיר לתיאטרון די מבוגר". המחזה נולד כתרגיל של המורה והבמאית מרית בן ישראל, ליצור בעקבות שורה מהספר. "האמת שלא כל כך התחברתי אליו כי לקרוא אותו לילדים זה לא כל כך פשוט. הוא ספר מאוד אינטנסיבי. עם הבן שלי זה לא עבד, נניח. מצד שני, ליוצרים זה נהדר. זה טקסט שאפשר לצאת ממנו לאינספור מקומות, זה טקסט שהוא עולם גדול".

רונית קנו וגרשון ויסרפירר (צילום: שירי בן ארי)

הספר "בפברואר כדאי לקנות פילים" הוא ספר הילדים היחיד של הופמן, ובניגוד לספרי ילדים אחרים הוא מתעלם מזוטות כמו עלילה או מוסר השכל ומכיל משפטים קצרים, כמעט משפטי זן, למשל "השמש עולה מיליון דולר" או "אפשר לשתול שיניים של דרקון" – לא מאוד שונה מרומני הפרגמנטים דלי העלילה ורבי הרבדים שהופמן כתב למבוגרים, בהם "הלב הוא קטמנדו" ו"אפרים". באופן טבעי, טקסט כל כך חופשי ופתוח לפרשנות יכול להיות גן עדן ליוצרים שיכולים לקחת אותו לכל כיוון. השאלה היא, כמובן, מה לעשות איתו בהצגת ילדים, מול קהל שרגיל יותר לבידור ופחות לחידות זן.

"זו לא הצגת ילדים סטנדרטית אז מאוד הפתיע אותנו כשזכינו בפרסים. לפני פסטיבל חיפה (הראשון שבו ההצגה זכתה בפרס – א"ב) קיבלנו ביקורות מאוד קשות, שאמרו שלא עושים הצגות ילדים כאלה פה ושזה לא יתקבל. זה לא עיבוד של הספר של יואל הופמן, זו הצגה בהשראתו, ויש בכל ההצגה משהו כמו שמונה משפטים מתוך הספר. מה שקרה היה שבתקופה שכתבתי את השירים להצגה אנשים אמרו לי שהם 'מדברים ביואלית' סביבי, כלומר היה בזה משהו מאוד מידבק או סוחף, כי נורא נורא קל להיכנס לתוך הטקסט. ממש נהיה לי דיבור עם חבר דמיוני, עם היואל הזה. זה למה קוראים להצגה 'יואל אמר', כי הוא נהיה דמות בהצגה שלא מופיעה אף פעם. זה, אגב, דבר שלא כל כך שגור בהצגות ילדים: אין פה הפי אנד כשהילדים מחכים ליואל והוא מופיע בסוף, אלא השלמה עם זה שהוא לא יגיע. יש לי פה דיאלוג עם חבר אמיתי וחבר דמיוני".

מתוך האלבום "יואל אמר"

זו גם דרך להעביר את החוויה שהקורא עובד מול הטקסטים שלו. אתה מחכה למשהו שלא תמיד מגיע.

"נכון, זה מאוד לא סטנדרטי בהצגת ילדים אבל כן יש פה מבט על מה יש ומה אין. יואל הוא דמות בהצגה כמו שהוא בחיים שלי. הוא דמות לשאוב ממנה יצירתית גם אם אני לא מדברת איתה בפועל. בעיניי יש בזה משהו יותר עמוק מלתמלל אותה סתם. גם הופמן עצמו מתעסק בזה, הרי הוא אדם דתי עכשיו. אני לא. כל העניין הזה של חבר אמיתי וחבר דמיוני ומה שביניהם זה גם עוד רובד שיש פה".

בעצם המהלך הזה די הגיוני: הרי העבודה הקשה בהצגת ילדים היא לגרום לקהל להגיב, וילדים לא אוהבים שמאכילים אותם מסרים בכפית. הטקסטים של יואל הופמן מאפשרים לך לעשות את הפרשנות.

"אולי לא הייתי אומרת 'פרשנות', אבל זה כן מעורר מחשבה. ילדים מגיבים לזה מיד. אני מקבלת הודעות עם שאלות של ילדים בפייסבוק. למשל משפטים על אלוהים: הוא אומר שאלוהים בקע מביצה ומחכה שיבקע לו אח. או שאלוהים הוא גם חזק וגם רחמן וגם טעים. זה טקסט שמעורר תגובה, בשבת בבוקר במוזיאון תל אביב זה עובר בשקט אבל כבר קיבלנו על זה על הראש לא פעם. מה שכן, יש קהל דתי שחוזר שוב ושוב. ואני תהיתי איך הם מגיבים לזה, ואחד מהם אמר: אני רוצה שהילדים שלי יחשבו על אלוהים, וברור לי שאדם שמתעסק בזה יש לו מחשבות של אמונה כל הזמן. אימא של ילדה כתבה לי לא מזמן בפייסבוק: 'הילדה שלי באה אחרי ההצגה ואמרה – הנה, אפילו רונית אומרת שיש אלוהים', כי הפרשנות שלה הייתה שגם אם אלוהים הוא דמיוני זה לא משנה, הוא קיים. מה זה משנה אם בדמיון או במציאות. כמו שהופמן עצמו קיים בהצגה למרות שהוא לא עולה על הבמה באף שלב".