יום הקולנוע הישראלי כבר כאן. אלו הסרטים שחייבים לראות

ולריה מתחתנת

סרטה העז של מיכל ויניק יעלה למסכים בשבוע הבא, ואז אכתוב עליו ביקורת מלאה. הוא טווה דרמה הדוקה ומשוחקת לעילא שנפרסת על פני שעות ספורות בלבד. זה סיפורה של כריסטינה (לנה פרייפלד), אזרחית אוקראינית שהתחתנה עם גבר ישראלי (יעקב זדה דניאל) וחיה איתו בבת ים. בתחילת הסרט השניים אוספים מנתב"ג את ולריה, אחותה הקטנה של כריסטינה, שמגיעה לארץ להתחתן עם גבר ישראלי (אברהם שלום לוי) המצפה לה בכיליון עיניים. אלא שהיא פחות נלהבת ממנו. הסרט היה מועמד ל-14 פרסי אופיר, וזכה בפרס התסריט.

השכן שלי אדולף

בדרום אמריקה ב-1960 שורד השואה מר פולסקי (דיוויד היימן) מתגורר לבד על גבעה, בבית מוקף גדר עץ גבוהה. לילה אחד עובר לבית הסמוך גבר דובר גרמנית (אודו קיר), ופולסקי מתחיל לחשוד שהשכן הוא לא אחר מאשר אדולף היטלר. בשגרירות הישראלית לא לוקחים אותו ברצינות, והוא מפתח אובססיה ללקט פרטים שיוכיחו שהשכן הוא אכן מי שהוא חושב שהוא. מוזיקה משועשעת רומזת לנו שזו מעין קומדיה, למרות המשקל הכבד שנושא הגיבור, והגוונים האפרוריים של הצילום. לא פשוט לייצר איזון בין הטונים המתנגשים של הסיטואציה הטעונה הזאת, אך רוב הזמן לאון פרודובסקי משיג אותו באמצעות בימוי מאופק שמזכיר את הקומדיות הצ'כיות האירוניות והמרירות של שנות השישים. האובססיה שמניעה את פולסקי ומעניקה טעם חדש לחייו היא מגוחכת אך גם כואבת, והופעתו האינטנסיבית של היימן משלבת את השניים. כשבין השכנים הבודדים מתפתחת ידידות מתוחה, קורה שם משהו מפתיע ומעניין, ואפילו נוגע ללב.

איפה אנה פרנק

ארי פולמן ("ואלס עם באשיר") יצר את סרט האנימציה זה עבור ילדים מגיל 10 ומעלה והוא צריך להפוך ליצירה מכוננת עבורם. השאלה שבכותרת מהדהדת לאורך הסרט כולו, עוטה ופושטת משמעויות שונות. הראשונה ששואלת אותה היא החברה הדמיונית קיטי, שמתעוררת לחיים בבית אנה פרנק שבאמסטרדם ותוהה לאן נעלמה הנערה מהיומן, ומי הם המוני האנשים שמסתובבים בבית שלה. בחיפושיה אחרי אנה, קיטי לוקחת איתה את היומן המקורי, ויוצאת לרחובות העיר, שם היא פוגשת בפליטים מאזורי מלחמה שונים. התשובה שמתקבלת בסוף הסרט מנסחת את השאלה מחדש, והיא מעוררת השראה ומרגשת להפליא בהומניזם שלה. בבחירתו לשוב ולספר את סיפורה של אנה פרנק דרך הפריזמה של החברה הדמיונית, פולמן מחזיר את הגיבורה המיתולוגית לממדים אנושיים של מתבגרת קוצנית, שמעוצבנת על אימא שלה, ומפנטזת על כוכבי קולנוע ועל עצמה כנערה שכל הבנים מאוהבים בה. זה סרט יפה להפליא שלא זכה להצלחה שמגיעה לו. תנו לו הזדמנות.

הבשורה על פי יהודה

ספרו האחרון של עמוס עוז המתרחש בירושלים של 1959 זכה לעיבוד קולנועי יפה מידיו של דן וולמן. יובל ליבני מגיש הופעה שובת לב כשמואל אש, סטודנט שנטש את לימודיו באוניברסיטה העברית ועובר להתגורר בביתו של גרשום וואלד (דורון תבורי המצוין), אינטלקטואל נכה וחולה שאיתו הוא מנהל שיחות כדי לעורר אותו. השניים דנים בתזה הזנוחה של אש שמציגה את יהודה איש קריות כשליחו הנאמן ביותר של ישו, וגם באירוע הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל תוך התעלמות מתושביה הערבים. בין השיחות אש מתאהב בעתליה (עינב מרקל), אלמנת בנו של וואלד, על אף אזהרותיו של וואלד שמוטב לו לא ליפול באהבה אליה (הסרט עוסק גם בשפה שבה אנחנו מגדירים דברים). הדמויות החיות והמתות נחשפות בפנינו בהדרגה בסרט צנוע על רעיונות גדולים שמותיר הד.

https://www.youtube.com/watch?v=7Xy6g2Nheg0

בחורים טובים

יותר מ-300 אלף צופים לא חיכו ליום הקולנוע הישראלי כדי לראות את סרטם של יקי רייסנר, חוה דיבון וארז תדמור, וכבר יש תכניות לסרט המשך. הסרט הוא מעין קומדיית בורקס רומנטית על רקע עולם השידוכים החרדי, ששופכת אור על הגזענות כנורמה וכדרך חיים של קהילה שלמה. זה סיפורו של בחור ישיבה אשכנזי (עמית רהב) שמתאהב בבחורה ממוצא מרוקאי (ליאנה עיון), מה שמסמן אותה כסחורה פגומה. בלית ברירה, כדי שהוריו יאשרו לו להיפגש איתה, הוא מאמץ לעצמו נכות זמנית. הסרט הנחמד והמהנה הזה מגחך באופן שווה על ההורים האשכנזים שלא רוצים כלה מזרחית (זה לא עניין אישי, אלא קהילתי), ועל האב המזרחי שמתעקש לארגן לבתו חתן אשכנזי. הכוכבת האמיתית של הסרט היא השדכנית בגילומה של עירית קפלן הנהדרת. כאשת קריירה שאפתנית, שמנהלת ביד רמה גם את בעלה ומשפחתה, היא משמשת כמורת דרך עבור הצופים החילוניים בנבכי עולם השידוכים ולא מפספסת אף הזדמנות להצחיק.

עקרה

זאת המכונה עקרה היא פייגי בת ה-24 (מילי עשת המצוינת) המתגוררת עם בעלה נפתלי (יואב רוטמן) בבית הוריו המשתייכים לקהילת חסידי ברסלב בצפת. כולם מצפים מפייגי שתתחיל כבר ללדת ילדים, אבל זה לא קורה. בראש השנה נפתלי טס לאומן להתפלל לעזרתו של רבי נחמן, ואילו אביו (נבו קימחי) מזמין לביתו נווד תימהוני בשם רבי אליהו (גיל פרנק), שלטענתו מחולל ניסים באמצעות שופרותיו. רבי אליהו מבטיח לפייגי שאם תשתף פעולה בטנה תתמלא, וכשהיא נותרת איתו לבד הוא מנצל את ההזדמנות לבצע בה מעשים מגונים. ההשראה ל"עקרה" מגיעה ממקרה שהתרחש בהונגריה במאה ה-19 ומתואר בספרות התורנית. לאסוננו, כשזה מגיע לניצול מיני של נשים, רוב השאלות עדיין תקפות גם בקרב החברה החילונית. סרטו היפה של מרדכי ורדי מתאר את ההתמודדות של פייגי ושל האנשים סביבה עם מה שקרה לה, והוא ניחן בתחושת אותנטיות נדירה. כל הדמויות, פרט לאנס, מעוררות אהדה גם כשהן טועות, מה שלא מקטין את עוצמת המועקה החונקת שעולה מהסרט.

כל מה שאני יכולה

הפרקליטה רעות (אניה בוקשטיין), גיבורת סרטה היפה של שירי נבו פרידנטל, ממונה לייצג תובעת המאשימה את השכן שלה לשעבר (לירון לבו) שלטענתה עשה בה מעשים מגונים לפני כעשר שנים, כשהיתה בת 12. בשל סוג התביעה, המשפט מתנהל בדלתיים סגורות ומבוסס אך ורק על עדויות של התובעת, בת זוגה הסוערת (מגי אזרזר), והנתבע שמכחיש. הדרמה נישאת על כתפיה של שרון סטריבמן המעולה בתפקיד התובעת הצעירה. מולה עומד סנגורו של הנאשם (מוני מושונוב) שמנסה לערער את עדותה. במקביל הסרט עוקב אחר יחסיה של רעות עם אמה (הלנה ירלובה) שלוחצת עליה להתחתן, ועם סניגור (רועי אסף) שמחזר אחריה. כל מערכות היחסים מעוצבות יפה, ומוסיפות חום והומור לדמותה של הגיבורה, בשעות שבהן היא פושטת את החליפה המקצועית. זה סרט ז'אנר עשוי היטב, שמדביק אותנו לדרמה שעל המסך ומערב אותנו רגשית בגורלן של גיבורותיו.

אני לא

חמישים אלף צופים ראו עד כה את סרטו התיעודי המרגש של תומר הימן, המגולל את סיפורו של אורן, שנולד בגואטמלה ונמסר לאימוץ בינקותו. אחרי כמה שנים של אושר, הוריו הישראלים הבחינו שהילד מתנהג באופן שונה מהצפוי, ולקחו אותו לסדרת אבחונים. המומחים קבעו שיש לו תסמונת אספרגר. אורן טוען שהוא לא כזה אבל אנחנו רואים אותו מתנהג באופן תוקפני כלפי הוריו האוהבים, ונראה שמשהו אצלו לא מכוונן כראוי. במהלך סדנת קולנוע שמעביר הימן בפנימייה לנערים עם בעיות, אורן מתחיל לצלם את ביתו ומשפחתו. הוא לוקח את המצלמה איתו גם כשהוא נוסע לפגוש את אימו הביולוגית בגואטמלה. הוא מקווה להבין מדוע ויתרה עליו, ומסרב לספר לה שיש לו אספרגר. פתאום בקרב בני משפחתו המקוריים אורן כמו הופך לאדם אחר, שליו ובוגר יותר. הביקור בגואטמלה, שבו אורן לומד שלל דברים על עצמו ועל משפחתו, מאיר עיניים ומרגש עד מאוד, והוא מעלה שאלות חדשות על מה מגדיר משפחה, ומה מייצר שייכות.

קריוקי

מאיר (ששון גבאי) וטובה (ריטה שוקרון) מתגוררים במגדל דירות בחולון. הוא מורה בשנת שבתון, לה יש בוטיק אופנה בקניון. מאיר הוא איש שקט ומופנם, ששום דבר לא מצליח לרגש אותו. טובה עדיין מקפידה להראות אופנתית, ומתחת להעמדת הפנים המאומצת שלה פועמת תשוקה לינוק עוד קצת עונג מהחיים. יום אחד מכונית ספורט יוקרתית חוסמת את מכוניתו של מאיר בחניון. זה מוביל למפגש עם איציק מרציאנו (ליאור אשכנזי), סוכן דוגמניות ממיאמי שזה עתה עבר להתגורר בפנטהאוז. הוא מזמין אותם לארוחת התנצלות, מבשם אותם במחמאות ובסיפורי ההצלחה שלו, פותח להם צוהר לחיים אחרים, ואז סוגר אותו מבלי משים. נוכחותו בבניין משמשת כקטליזטור לזוגיות של מאיר וטובה, ולכל אחד מהם בפני עצמו. משה רוזנטל יצר דרמה קומית משובחת בכיכובם של שלושה שחקנים נפלאים, שמצליחה לשמור על האיזון הדק בין גיחוך לאהדה.