הגיע הזמן שגם הקולנוע הישראלי יקבל דרמת בית משפט טובה. אז הנה

עיתונאים, שוטרים ועורכי דין הם מהגיבורים הבולטים של הקולנוע האמריקאי, אבל בקולנוע הישראלי העלילתי, שלרוב נמנע מתבניות ז'אנריות, כמעט ואין להם נוכחות. לכן רעות, גיבורת סרטה היפה של שירי נבו פרידנטל, היא דמות קולנועית יוצאת דופן במקומותינו. אנחנו מגלים מה מקצועה בסצנת הפתיחה הנהדרת. בשעת לילה מאוחרת היא יושבת במושב האחורי במונית שירות, וקרוב מדי אליה יושב גבר ישנוני שחודר למרחב הפרטי שלה. כשהיא מעירה לו הוא מתעורר ומזהה אותה.

"את הפרקליטה שהכניסה אותי לכלא" הוא אומר. הוא ממשיך ומספר שעכשיו הוא לומד משחק. "עפים עלי שם, עפים, כי אני כאילו עבריין לשעבר", הוא אומר, אבל ברור שהוא נותר בחור אלים. הסצנה המבדרת הזו מעידה על כשרונה הרב של פרידנטל בכתיבת דיאלוגים ובבניית סצנות. הכישרון הזה הופך את "כל מה שאני יכולה" לסרט ז'אנר עשוי היטב, שמדביק אותנו לדרמה שעל המסך ומערב אותנו רגשית בגורלן של גיבורותיו. הדבר הכי פחות מוצלח בסרט הוא שמו הלא זכיר.

בהמשך נגלה שרעות סלוצקי (אניה בוקשטיין) דווקא מעדיפה לרכוב על אופניים – דימוי אפקטיבי (גם אם לא מקורי) להיותה בעלת רוח עצמאית הנושאת את חייה בידיה. היא אמורה לקבל תיק תביעה גדול של ראש עיר מושחת שיקדם הקריירה שלה בפרקליטות המדינה, אך לפני כן רעות מתבקשת למלא את מקומה של פרקליטה אחרת בתיק עבירות מין. התובעת היא אפרת בת ה-22, המאשימה את השכן שלה לשעבר (לירון לבו) שלטענתה עשה בה מעשים מגונים לפני כעשר שנים, כשהיתה בת 12. בשל סוג התביעה, המשפט מתנהל בדלתיים סגורות, מול שופט אחד (יואב לוי), ומבוסס אך ורק על עדויות של התובעת, בת זוגה הסוערת (מגי אזרזר) הנתבע שמכחיש.

לכן אין כאן דרמה משפטית סוערת מהסוג האמריקאי, עם גילויים מפתיעים ועדים שמופיעים ברגע האחרון. במקום זאת אנחנו מקבלים סצנות אינטימיות וטעונות רגשית, והדרמה כולה נישאת על כתפיה של שרון סטריבמן בתפקיד התובעת הצעירה. בעידודה (או שמא בלחצה, כדברי הסניגור?) של בת זוגה המבוגרת ממנה, היא נחושה ללכת עד הסוף, אך הטראומה תוקעת את המילים עמוק בגרונה ואינה מאפשרת להן לצאת. זאת הופעה מופנמת, מתריסה ומסעירה בעוצמתה, שהגיע לה לזכות בפרס אופיר. אבל סטריבמן אפילו לא זכתה במועמדות, אולי משום שעדיין אינה שחקנית מוכרת – היחידה בקאסט של כוכבים. מי שכן זכה במועמדות לאופיר הוא מוני מושונוב, בתפקיד סנגורו של הנאשם, שמנסה לערער את עדותה של אפרת. זה תפקיד אנטיפתי לא מאוד טיפוסי למושונוב, והוא טוב כתמיד. בכלל, הסרט משוחק מצוין מקיר לקיר על ידי כל המשתתפים, שקיבלו לידיהם דיאלוגים ודמויות כתובים היטב.

ה-תגלית של הסרט. שרון סטריבמן ב"כל מה שאני יכולה" (באדיבות טרנספקס)

הסרט מתקדם במקביל בשני מישורים, כשאחרי העדויות בבית המשפט אנחנו הולכים הביתה עם רעות, ופוגשים את סבתה ואת אמה (הלנה ירלובה), שלא ידעה בחייה זוגיות טובה אבל נורא רוצה שרעות תתחתן ותלד נכדים. וישנו גם המחזר (רועי אסף), סניגור "פרוד טרי", שמופתע לגלות שרעות – רעיה במקור – היא ממוצא רוסי, ושהיא אינה מעוניינת בילדים. כל מערכות היחסים האלה מעוצבות יפה, ומוסיפות חום והומור ושאר רבדים אנושיים לדמותה של הגיבורה, בשעות שבהן היא פושטת את החליפה המקצועית. בוקשטיין מגלמת את רעות כאישה זהירה ובעלת חזות עצורה, המסרבת להיכנע לתכתיבים משפחתיים וחברתיים. זה יוצר התנגשות בינה לבין אמה, שמגיעה לשיא בחגיגה משפחתית, שבה קשת הצבעים האפרורית מוחלפת בצבעוניות עשירה ובשירים המבטאים געגועים לארצות שמהם באו להווייה הישראלית.

"כל מה שאני יכולה" מעצב גיבורות מעניינות שמעוררות את אהדתנו, ומטפל בתשומת לב בנושא של ניצול מיני, תוך שהוא מבהיר מדוע כה קשה להוכיח תביעות כאלה על פי החוקים הקיימים. זה נושא שהגיע לקולנוע הישראלי רק לאחרונה ומניע גם את "אישה עובדת" של מיכל אביעד מ-2018, ואת "עקרה" של מרדכי ורדי שעולה אף הוא השבוע. רק הסיום המאופק והלא לגמרי פתור מבחינה דרמטית אינו מספק. הוא מרגיש יותר כמו סוף של פרק בסדרת טלוויזיה, ותורם לתחושה שהסרט יכול, וצריך, להיות פיילוט של סדרה. אולי התחושה הזו נובעת גם מכך שדווקא בטלוויזיה הישראלית פרחו לאחרונה סדרות משפטיות משובחות כמו "עיר מקלט" ו"פמת"א". בכל מקרה, אם זה אכן יקרה, אני אהיה הראשונה להתיישב מול הטלוויזיה.

4 כוכבים. בימוי: שירי נבו פרידנטל. עם אניה בוקשטיין, שרון סטריבמן, מגי אזרזר, מוני מושונוב, הלנה ירלובה, יואבל לוי, רועי אסף. ישראל 2022, 87 דק'