"אני לא": תומר היימן חוזר מגואטמלה עם עוד פנינה דוקומנטרית

"כל העצים נושבים ברוח" של תומר הימן הוצג בפסטיבל דוקאביב 2021 וקטף שם את פרסי הבימוי והצילום. עכשיו יוצא למסכים סרטו של הימן, "אני לא", שהוא בעצם אותו סרט בשינוי שם. לא נהוג לשנות שם של סרט אחרי שכבר נחשף לעין הציבור, ודאי לא אחרי שזכה בפרסים, אבל הימן אומר שהוא נענה לדרישתו של גיבור הסרט, אורן לוי, שגם מקבל קרדיט כצלם של חלקים נרחבים בסרט (הם מסומנים על ידי איור של מסגרת), ושותף לפרס.

תומר הימן ("מיסטר גאגא", "יונתן אגסי הציל את חיי") הוא אחד הדוקומנטריסטים המצליחים בארץ, והפעם הוא חוזר למקום שממנו התחיל. הוא התפרסם ב-2001 כשהוציא למסכים את "תומר והשרוטים", שבו תיעד את עצמו ואת קבוצת הנערים שהדריך במשך שנה. גם ב"אני לא" מושא סרטו אינו אדם מפורסם, אלא נער שהכיר במהלך סדנת קולנוע שאותה העביר בפנימייה לנערים עם בעיות. במהלך הסרט, שצולם על פני כשלוש שנים, הנער עובר שינוי שהיוצרים לא יכלו לחזות מראש, וזה תורם לעוצמת הרגשות שהסרט מעורר.

אורן נולד בגואטמלה ואמו מסרה אותו לאימוץ בינקותו. אחרי כמה שנים של אושר, הוריו הישראלים – דבורה ואהוד – הבחינו שהילד היפהפה מתנהג באופן שונה מהצפוי לילדים בגילו, ולקחו אותו לסדרת אבחונים. המומחים קבעו שמדובר באפילפסיה, ואחרי כן אמרו שמדובר בדברים אחרים. האבחון האחרון שאיתו הוא חי בזמן שתומר מתוודע אליו הוא תסמונת אספרגר. אורן טוען שהוא לא כזה (מכאן שם הסרט) אבל אנחנו רואים אותו מתנהג באופן תוקפני כלפי הוריו האוהבים ומסרב לכל מגע, ונראה שמשהו אצלו לא מכוונן כראוי. זה גיבור מאתגר, שמקשה על הצופים לחבב אותו, וחלקו הראשון של הסרט מעורר חמלה על ההורים הטובים שכל כך משתדלים, ומזכירים לו לקחת את התרופות. אף שזו אינה כוונת היוצר, מאוירת כאן תמונה של הבעייתיות הפוטנציאלית של אימוץ ילדים מארצות עולם שלישי.

הכל נשאר במשפחה. "אני לא". צילום: איתי רזיאל

גם מיכל, אחותו של אורן, אומצה מגואטמלה זמן קצר אחריו, והיא נראית יציבה יותר. אבל באחת הסצנות היא שופכת בפני ההורים את כאביה על כך שחזותה הלא ישראלית תמיד מעוררת תגובות לא נעימות. הם מנסים לעודד אותה ולהגיד שגם הם נראים אחרת, אבל בעצם כך הם מכחישים את החוויה האישית שלה, וזה מכאיב לה עוד יותר. זאת סצנה מרגשת עד דמעות, ששמה אצבע על קושי שנראה בלתי פתיר, והיא מעוררת צער על כך שרוב הזמן מיכל נשארת בשולי הסרט.

במהלך הסדנה אורן מתחיל לצלם את ביתו ומשפחתו (הרבה קלוז אפים וכמה תנועות מצלמה מחושבות) וגם מתחיל לחלום עם חבר לסדנה על כתיבת תסריט לסרט עלילתי באורך מלא, והחלום הזה נראה מנותק לגמרי מהמציאות. אבל אז אורן, מיכל והוריהם מתארגנים לנסיעה לגואטמלה, לפגוש את האמהות הביולוגיות, והסרט מחליף מהלך. אורן רוצה לנסוע אל אמו הגואטמלית לבדו, במטרה להבין מאיפה בא ומדוע ויתרה עליו. הוא גם מתכוון לצלם סרט על המפגש, ומסרב לספר לאמו שיש לו אספרגר. בהגיעו לכפר הוא מגלה עוני מרוד, כזה שקשה כמעט לדמיין, ופתאום בקרב בני משפחתו המקוריים הוא כמו הופך לאדם אחר, שליו יותר, בוגר יותר. אדם שמתחבק. במקביל, אך בקצרה, מוצג גם הביקור של מיכל אצל אמה. הביקור בגואטמלה, שבו אורן לומד שלל דברים על עצמו ועל משפחתו, הוא מאיר עיניים ומרגש עד מאוד. הוא שופך אור אחר על חלקו הראשון של הסרט, ומעלה שאלות חדשות על מה מגדיר משפחה, ומה מייצר שייכות.

4 כוכבים
בימוי: תומר הימן. ישראל/גואטמלה 2021, 100 דק
"אני לא" מוקרן באופן חצי סדיר בקולנוע לב, ואחרי חלק מההקרנות מתקיים מפגש עם הבמאי, ולפעמים גם עם אורן או מיכל (פרטים באתר הקולנוע).