הדרמה העדינה הזו מצליחה לטפל בנושא הכי מעורר מחלוקת

לא כל יום אנחנו נתקלים בשמו של רב ברשימת הקרדיטים של סרט עלילתי, לא כל שכן כתסריטאי ובמאי. אלא שמרדכי ורדי, הרב של קיבוץ ראש צורים שבגוש עציון, הוא גם קולנוען עם תעודות. הוא למד בימוי והפקה באוניברסיטת תל אביב, יצר כמה סרטים תיעודיים, ושימש כראש מגמת התסריטאות בבית הספר לקולנוע מעלה. "עקרה" הוא סרטו העלילתי הראשון באורך מלא, ושמו המטעה צופן עולם ומלואו.

זאת המכונה עקרה היא פייגי בת ה-24 (מילי עשת מ"מעבר להרים ולגבעות") המתגוררת עם בעלה נפתלי (יואב רוטמן מ"שטיסל") בבית הוריו בצפת. הוריה עברו לאמריקה, כך שמשפחתו של נפתלי, המשתייכת לקהילת חסידי ברסלב בעיר, היא גם משפחתה הקרובה היחידה. פרט להם היא נמצאת בקשר רק עם בעל גלריית הציורים, שם היא עובדת, ורעייתו.

אחרי ארבע שנות נישואים כולם מצפים מפייגי שתתחיל כבר ללדת ילדים, אבל זה לא קורה, ונפתלי אינו מתכוון לחפש להם דירה משלהם עד שיהפכו למשפחה במלוא מובן המלה. במקום ללכת להיבדק אצל הרופאים הרלוונטיים, בהגיע ראש השנה נפתלי טס לאומן שבאוקראינה להתפלל לעזרתו של רבי נחמן. גם אביו (נבו קימחי) מתגייס למטרה, ובערב החג הוא מזמין לביתו נווד תימהוני בשם רבי אליהו (גיל פרנק), שאותו פגש בבית הכנסת. לאליהו יש שופרות שבאמצעותם הוא מחולל ניסים, לטענתו, והוא מבטיח לפייגי שאם תשתף פעולה בטנה תתמלא. נוכחותו החודרנית של רבי אליהו אינה נעימה לפייגי, אבל היא גדלה בידיעה ש"מה שהרבנים אומרים זה קדוש", והיא כורעת תחת הלחץ לקיים את ייעודה כאישה שהיא חשה מכל עבר. כשהיא נותרת לבדה בבית עם האורח ושופרותיו, הוא מנצל את ההזדמנות לבצע בה מעשים מגונים בכסות הטיפול.

"עקרה" נמנע מלהראות לנו מה בדיוק קרה שם, אבל ברור שפייגי נפגעה קשות, ואפילו חמותה (אילנית בן-יעקב) מבחינה שמשהו לא בסדר איתה. מכאן והלאה הסרט בוחן את הטיפול של המשפחה והרבנים בתוצאות האירוע. לא מדובר בהענקת תמיכה נפשית לקורבן, אלא בשאלות הלכתיות – האם יש לפסוק שהיא נאנסה או לא, והאם היא מותרת לבעלה. בניגוד למה שמדי פעם זולג לתקשורת, הכחשה אין כאן, אבל הסיפור נשאר בתוך הקהילה. ובינתיים פייגי הולכת וקמלה.

מנהיגי הקהילה לא באמת מקבלים על הראש. "עקרה"

ההשראה ל"עקרה" מגיעה ממקרה שהתרחש בהונגריה במאה ה-19 ומתואר בספרות התורנית. פסק ההלכה של הרב במקרה ההוא שימש את הרבנים בארץ ישראל כשבאו לדון בגורלן של הנשים שהותקפו מינית על ידי הרב עזרא שיינברג, ראש ישיבת אורות האר"י בצפת, שהורשע ב-2017 ונשלח לשבע וחצי שנות מאסר. רוצה לומר, במסגרת הקהילה הברסלבית, התשובות שניתנו באירופה לפני יותר ממאה שנה עדיין תקפות.

לאסוננו, כשזה מגיע לניצול מיני של נשים, רוב השאלות עדיין תקפות גם בקרב החברה החילונית. חלק מכוחו של "עקרה" נובע מהמבט מבפנים, שמעניק לסרט תחושת אותנטיות נדירה. זה גם אומר שכל אישום שמכוון כלפי הקהילה ומנהיגיה הוא מרומז בלבד, ופרט לאנס כל שאר הדמויות, כולל הרבנים, מעוררות אהדה, גם כשהן טועות. זה אינו מקטין את עוצמת המועקה החונקת שעולה מהסרט, לא מעט בשל הופעתה המצוינת של עשת. בהיותה אישה מאמינה, פייגי הבודדה מפנה אל אלוהים את השאלה מדוע זה קרה לה, ולא מקבלת תשובה. רק הסצנות המוקדשות לשני חוזרים בתשובה (הנרי דוד ויאנה יוסף), שמגיעים אל חמותה של פייגי בחיפוש אחר שידוך, מקלילים מעט את האווירה.

צפת, כמו בציור לתיירים. "עקרה"

את הסרט צילם אורי אקרמן, שעד כה התמחה בצילום דוקומנטרי. כמו בציורים שפייגי מוכרת לתיירים, המיזנסצנות והתאורה מוקפדים ויפים, והצילום מיטיב עם צפת. ההזנחה ארוכה השנים שנפלה בעיר עתירת היופי הזאת, אינה ניכרת ב"עקרה".

רצה המקרה ושני סרטים ישראלים שעוסקים בניצול מיני של נשים עולים השבוע למסכים. "כל מה שאני יכולה" ו"עקרה" בוחרים בנקודות מבט שונות, ומתארים קהילות שונות מאוד, אך שניהם משתבחים בטיפול רציני ומאופק בנושא, ומעניקים לצופים חוויות קולנועיות שלמות. לכן אני שמחה להמליץ על שניהם, אבל אולי לא באותו יום.

4 כוכבים. בימוי: מרדכי ורדי. עם מילי עשת, יואב רוטמן, אילנית בן-יעקב, נבו קמחי, גולן אזולאי, גיל פרנק. ישראל 2022, 108 דק'