יום מושלם לדגי טרור

פעם, לפני שנים, מישהי שהיכרתי לימדה בהתנדבות ילדים בשכונת הארגזים, והיתה מגיעה לשם פעמיים בשבוע על טוסטוס מרוט וחבוט. יום אחד ירדה מביתו של הילד לו עזרה עם שיעורי הבית, וגילתה שאין טוסטוס. רצתה להתקשר למשטרה, אבל הילד אותו חנכה צחק ואמר: "הכי טוב תחפשי בפארק."

שהיה פארק דרום: ענק במונחים תל אביביים, מושקע ומלא אטרקציות, אבל לא מקום שבחורה צעירה תסתובב בו לבד ותתעמת עם גנבים. וכך יצא שהוזעקתי בצהרי יום שישי לעזור לה למצוא את הטוסטוס האבוד. וגם יצא,

שזה היה אחד הימים היפים ביותר שאני זוכר אי פעם: חורפי ושמשי, שילוב מדוייק של חום וקור, של אור ומסתורין; יום מושלם. בהתחלה הסתובבנו בחדרי מדרגות ובחצרות, אבל הטוסטוס איננו. מה שכן, היו שם בתי שיכון מוזנחים, שמתוכם בקעו שני צלילים עיקריים: טלוויזיה, וצעקות. כולם צועקים על כולם, וכולם רואים ערוץ 2.

המשכנו לפארק, שהיה ריק לגמרי. ענק ויפהפה, מוצף אור ומריח מאוויר נקי ודשא – וריק. במרחק דקה ורבע ממנו יושבים אנשים בבתים סגורים, רואים ערוץ 2, ולא עולה על דעתם לצאת החוצה אל הירוק הבוהק והעצום הזה, או סתם להפסיק לצעוק זה על זה. ומצד שני,

כל הפארק נשאר בשבילנו. כל אחר הצהריים ההוא, שרעד מרוב יופי, כל האוויר הקר והשמש המנחמת – רק בשבילנו. אחרי שעה שמענו שני ילדים צועקים ממרחקים: מה אתם מחפשים? ואמרנו: אופנוע. אז הם אמרו: אה – שהיה בין אה של "אבוד לכם", לבין אה של "כמוכם מסתובבים פה כל יום". ואז הם אמרו: תנסו בואדי,

שהיה ממש בפאתי הפארק, רצועה של הזנחה ומים דלוחים למרגלות כר הדשא המוריק, ושם ראינו מחזה שחציו גן-עדן וחציו גיהינום: עשרים, שלושים ילדים בגילאים שונים, כולם רכובים על אופניים ישנות וחלודות, שלהם מוצמדים מנועים של טוסטוס. וכך נפתרה החידה המעניינת כשלעצמה, למה לעזאזל שמישהו יצטרך את כלי הרכב העלוב שלה? הילדים, מסתבר, יודעים לפרק בחמש דקות מנוע של אופנוע, לחבר אותו לאופניים מהבר-מצווה, ולהפוך אותם לכלי רכב היברידי. היה ברור שהטוסטוס שלה אבוד,

וכל מה שנותר לנו זה לשבת ולצפות במחזה המופלא: אופניים עם מנועים מפלצתיים עולים ויורדים על גדות הואדי, דופקים פעלולים עוצרי נשימה על תלוליות בוץ, בעודם צועקים: "קיר המוות! קיר המוות!" (שהיה, למי שאינו בקי, האטרקציה מספר אחת בלונה פארק של ילדותנו: קיר עגול מעץ שעליו טסו במהירות שני פעלולנים, לקול קריין שזעק שוב ושוב: "קיר המוות! קיר המוות! שני אופנוענים מיוון על גבי קיר חלק וגבוה!") וזה די מדהים לחשוב על כך:

אותם ילדים שבכיתה ד' התקשו בחיבור וחיסור פשוטים, אותם אלה שקראו – אולי – ספר אחד בשנה, שהיה במקרה הטוב קופיקו ובמקרה הרע צ'יפופו, היו גם אלה שכאשר באמת רצו לדעת משהו, למדו אותו בחריצות ובמהירות של פרחי היי־טק: איך לפרק מנוע של טוסטוס ולהרכיב אותו על אופניים בחמש דקות.

גאונים, כשבא להם.

וחשבתי על הילדים הללו כשהתחילו להגיע הדיווחים מפריז, על השממה הרוחנית שבה גדלו, על כמה מעט אפשרויות להנאה ועניין היו להם, ועל יכולתם למצוא אושר וחירות והנאה בגניבת טוסטוס עלוב; למצוא – לרגע – אפשרות לכוח, לשליטה, לתנועה מהירה,

וחשבתי שלא יעזור כלום, אנשים חייבים חלום. ואם אין להם חלום שקשור בבניה, אז יהיה להם חלום שקשור בהרס. ושהפתרון, בסך הכל, פשוט: צריך, בהתמדה, שוב ושוב, גם להעניש את הרע וגם לתת תקווה לטוב. וקצת מצער שהעולם יודע מצויין איך להעניש, אבל לא מתחיל לדעת איך לתת תקווה. וגם נזכרתי איך,

בסופו של אותו יום שמשי ומופלא, הגיע חבר נוסף לעזור לנו בחיפושים, עם בנו בן הארבע שניגש לאמא אחת בקרוסלה ואמר לה, בקול של בן ארבע: "סליחה גבירתי, את יכולה לעזור לי לעלות?" ואיך האמא אז פנתה אל בנה שלה, שכבר הסתובב לו על הקרוסלה, וצעקה אליו: "למה אתה לא יכול לדבר יפה כמו הילד הזה, יא חרא?"