מתחת לכל הכאב, הפרק האחרון של "יורשים" מסתיר הפי אנד קטן

*אם זה לא היה מספיק ברור מהכותרת, כן, אנחנו בריקאפ של העונה הרביעית והאחרונה של "יורשים", וכאן יהיו ספוילרים לפרק העשירי (וגם לקודמים, מן הסתם)*

יחסית ל-90 הדקות האחרונות, הדחוסות והאינטנסיביות של הסדרה הדחוסה והאינטנסיבית הזאת, זה מפתיע כמה קל לסכם את המהלך הסופי של "יורשים", זה שמניח את כל הכלים על הלוח בתצורה הסופית שלהם ואף מקדם כלי אחד עד סוף הלוח, שם הוא מוכתר למלך (מפתיע? צפוי? אתם תחליטו). והנה כל הספוילרים כולם: לאחר שלפני שני פרקים נחשף באופן סופי ומוחלט ששיב משתפת פעולה עם מאטסון על מנת למכור את וייסטאר-רויקו לגוג'ו, דבר שקנדל ורומן מתנגדים לו נחרצות, שני הצדדים עומלים על לגייס כמה שיותר קולות מהדירקטוריון לצד שלהם, כאשר שיב פועלת מתוך ההנחה שמאטסון השוודי, רוכש החברה המיועד, שזקוק למנכ"ל אמריקאי על מנת לרצות את ג'ארד מנקין, נשיא ארה"ב המיועד – ימנה אותה למנכ"לית. אבל מאטסון בכלל לא בטוח בזה ומציע את התפקיד דווקא לטום. גרג שמגלה על זה בעקיפין מדליף זאת לקנדל, וקנדל בוחר דווקא לשתף את המידע עם שיב – שמחליטה לעבור צד שוב, הפעם לצד של האחים שלה. האחים מגיעים מאוחדים לישיבת הדירקטוריון והקול שובר השוויון הוא זה של שיב, שברגע האחרון מפתיעה ומצביעה בעד המכירה. החברה עוברת ידיים, טום ממונה למנכ"ל-בובה ושלושת האחים פונים אל עבר עתיד לא ידוע.

במילים אחרות, אם אנחנו מסתכלים על הפרק באופן תכליתי, אין בו יותר מדי אירועים. רק בגידה אחת צפויה למדי של מאטסון ושני זיגזגים של שיב – הראשון צפוי, השני מפתיע – ובו זמנית צפוי רק בגלל שהמבנה הכאוטי ש"יורשים" הרגילה אותנו אליו יוצר ציפיה שבישיבה תתרחש בגידה אחת אחרונה, לא משנה של מי במי. אבל מה שבאמת חשוב בפרק הסיום הוא כמות האמיתות שלשם שינוי נשפכות החוצה, בעיקר בשיחות של האחים. על היחסים ביניהם. על המשמעות של לרשת את אביהם. על הסיבה שהם בכלל כל כך נלחמים על הכתר המורעל של וייסטאר רויקו. על הערך של לעמוד בראש התאגיד העתיק והחלוד הזה, אם בכלל יש כזה (רומן מבטל אותו בדקות האחרונות של הסדרה, בקצרה, כ"בולשיט" ומנמק ברשימה בקיאה להפתיע – אם עדיין לא התרגלתם לרומן היסודי והמעודכן של שתי העונות האחרונות ונותרתם רק עם רומן השמוק וגס הרוח של העונות הראשונות – של העסקים הכושלים או חסרי הפוטנציאל של וייסטאר-רויקו).

אבל התככים העסקיים ב"יורשים", מותחים ומעניינים ככל שהיו, מעולם לא היו הלב האמיתי של הסדרה. וזו הסיבה שאנחנו מבלים כל כך הרבה זמן עם קנדל, רומן ושיב באחוזה הקריבית של אמא שלהם, במה שבהתחלה נראה כמו קרב עלבונות – שבמהרה מתפתח לסצינה של בונדינג משונה, מצחיק ומרגש, שבמהלכו אנחנו חוזים שוב באחד הטריקים האהובים על הסדרה: לתת לנו לראות אותם מתנהגים, מתבדחים ומשתטים כמו ילדים, הצצה לאיך זה היה ביניהם לפני שהכל נהיה מוזר מדי בגלל יותר מדי כסף. את רגע ההכתרה של קנדל למנכ"ל תאורטי – לפחות בין האחים, רגע שלעולם לא מתממש – אנחנו מקבלים עם זובור סלפסטיקי בו קנדל קודם נאלץ ללגום מילקשייק דוחה, "ארוחה יאה למלך", שהשניים רוקחים במטבח של קרוליין תוך כדי שהם מפריעים ל"מבוגרים של הבית" – קרוליין, בעלה החדש ואיזה חבר מוזר שלו – לישון. כשרומן שופך לקנדל את כל הג'יפה הזאת על הראש, הם נראים מאושרים, בפעם האחרונה בפרק הזה – ובסדרה.

כי אחרי הסצינה הקטנה והקז'ואלית הזאת אנחנו מגיעים (עם עצירה בבית של לוגן, שעכשיו הוא הבית של קונור, כמובן) לישיבת הדירקטוריון האחרונה. ושם שיב עושה זיגזג אחד אחרון, שהמניעים האמיתיים שלו ישארו לא ברורים לנצח. האם זה בגלל שהיא לא יכולה לסבול לראות את האחים שלה – ובפרט את קנדל – מנצח את המלחמה הזאת? האם זה בגלל שהיא מעדיפה, בכל זאת, למרות הכל, להשאיר את המושכות של החברה בידיים של טום, כמה שיותר קרוב אליה? אולי. ואולי זה בכלל בגלל הנאום המחריד של קנדל בפתיחת הדירקטוריון, שם ברור שאין לו באמת טיעונים נגד מכירת החברה חוץ מ"לא רוצה" שהוא מנסה למסך בתור "זו עסקה גרועה" חרף ההתנגדויות המנומקות של כל בכיריה? אולי. אנחנו לא יודעים, אבל דווקא בגלל שהפתרון לבחירה הגדולה האחרונה של שיב נותר מסתורי, אנחנו מבינים משהו אחר: הסיפור של "יורשים" הוא על איך קנדל רוי הפסיד את החברה. זה הקו הדרמטי האמיתי שעובר בסדרה, מהפרק הראשון בו לוגן אמר לו שהוא לא פורש ושהוא לא יהיה מנכ"ל, דרך ארבע עונות של תבוסות, טעויות, התבזויות והשפלות, עד לתבוסה האחרונה הזאת.

ולכן המנכ"ל, "היורש" אם תרצו, בסוף הסדרה הוא טום. וכמובן שזה טום. "אוכל החרא" של קנדל (ראו עונה ראשונה) הופך ל"ספוגית הכאב" של מאטסון (הוא יהיה אמון בעיקר על קיצוצים ופיטורים, אז לא פלא שהוא בוחר להשאיר את גרג לצידו בסוף הפרק הזה). אפשר להגיד הרבה דברים על המהלך הזה: שהוא מגשים את התוכנית המקורית שהייתה לטום ושיב בתחילת הסדרה. שהוא אולי מגשים את הרצון האמיתי של לוגן, שטום היה קרוב אליו (גם אם מסיבות פונקציונליות בלבד) בתקופה האחרונה בחייו. שטום הוא, בסופו של דבר ולמרות העובדה שהוא כן שם מתוך נפוטיזם – עדיין אפשר לומר שהוא "אנשים רציניים", מהסוג של קרל, פרנק, הוגו, ג'רי, אלו שאשכרה עובדים בחברה ולא רק ירשו מושב בדירקטוריון שלה מתוקף המשפחה שלהם. בסוף החברה עוברת מידיים של איש אחד שבנה את עצמו לידיים של שני אנשים שגם בנו את עצמם, פשוט בדרכים אחרות. מאטסון הוא יזם טק גם אם הוא לא באמת מתכנת, כפי שאבה גילתה לנו לפני מספר פרקים, וטום הוא פוליטיקאי חלקלק שהתקדם בסולם הדרגות בכל דרך אפשרית, אבל הוא בהחלט לא נולד לכל מה שיש לו עכשיו. הוא לקח את זה בכוח. וכן, בטח, הכל עוד יכול להשתנות – הוא שם רק בתור מנחה פוטנציאלית למנקין, ונרמז לנו בפרק שיש סיכוי שהוא בכלל לא יתמנה לנשיא – אבל לענייננו, זה לא באמת משנה.

כעת, עבור האחים רוי, "יורשים" מסתיימת בשתיים וחצי סצינות של חורבן אישי. שיב ההמומה והכנועה ברכב עם טום, שלראשונה מתמתח ומתמלא עוצמה, מבוססת או לא. רומן השבור והמותש בבר. קנדל ההמום על הטיילת הקרירה של ניו יורק, בסצינה שלגמרי נראית כאילו רק עוד רגע אחד והוא ינסה לזנק למים (אל תדאגו לו, קולין שם. והוא כנראה שם בדיוק בשביל שלא תחשבו שהוא קופץ למים אחרי סוף הפרק), אבל ממשיך לשבת על הספסל. ועדיין, אני חושב שטראגי וכבד ככל שיהיה, הסוף הזה הוא הגרסה הכי קרובה ש"יורשים" יכולה להציע להפי אנד.

כן, הפי אנד. "אופטימיות" זו אולי מילה גדולה, אבל זה בהחלט לא סוף נטול תקווה עבור אף אחד מהאחים. כי האחים רוי – אולי לא שיב, ותכף נרחיב על כך – חופשיים עכשיו. כפי שאמרנו כבר, בפרק הזה פעם אחר פעם אנחנו רואים את רומן קולט דברים מהר יותר מהאחים שלו, וזה מה שקורה גם עכשיו כשהוא לוגם מרטיני של צהריים באיזשהו בר, לכאורה חוזר, חבול ומוכה, לגרסה של החיים חסרי האחריות שניהל לפני ארבע עונות. אבל ההבעה ההמומה של רומן מתחלפת לאט לאט בחיוך קטן. כי הוא מבין שבין אם ניצחו או הפסידו (וצריך לזכור שכל "האנשים הרציניים" של החברה היו תמימי דעים לגבי זה שהמכירה היא רעיון מצוין עבור אנשי וייסטאר-רויקו), המלחמה נגמרה. רומן חופשי כי הוא לא צריך להילחם יותר בבני המשפחה שלו, דבר שהוא תמיד שנא לעשות, וכי הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה עכשיו. שיב… שיב אולי נמצאת במצב הכי בעייתי מבין השלושה, נעולה בנישואים שבורים למדי ואמביוולנטית, בלשון המעטה, לגבי ההריון שלה – אבל מי יודע איך זה ישפיע עליה (והיי, אם יש דמות אחת בסדרה שדווקא תעשה את התפקיד ההורי שלה מעולה הרי זה טום – היחיד בסדרה שיש לו הורים נורמליים ואוהבים). וגם קנדל חופשי, גם אם הוא לא הבין את זה עדיין.

זה כבר כמה פרקים שהיה נדמה שהסדרה בונה אל עבר סיום אפל בהרבה: קנדל משלים את הטרנספורמציה שלו ללוגן חדש וחורך את כל האדמה בדרך לכס המלכות. היחסים בין האחים רוי אולי נראים הרוסים עכשיו, אבל ראינו אותם כבר חוזרים מריבים חמורים לא פחות (קנדל יוצא נגד המשפחה בעונה 3, וגם המכות בין רומן וקנדל היו אמנם על עלבון חמור אבל לא באמת הכי חמור שנאמר בסדרה). אין באמת טעם להמציא עתיד מדומיין ל"יורשים", כמובן, אבל כן צריך לציין שאם יש דבר אחד שלמדנו בסדרה הזאת ובמיוחד בעונה הנוכחית היא שאין נקודות אל-חזור, חוץ מהמוות. הכל הפכפך, לנצח.

אבל זה לא קרה. השרביט המורעל (קנדל עצמו מודה בתחילת הפרק שהוא רודף אחרי תפקיד שיעשה לו רק רע; ה"כתר" שהאחים מעניקים לו הוא מילקשייק של זבל על הראש שלו. כמה יותר ברורים כבר אפשר להיות?) שהאחים בחרו להעניק לקנדל בחוסר חשק נתלש מידיו והונח ספק אצל מאטסון, ספק אצל טום, שבידיים שלהם הוא פשוט לא נושא את אותה משמעות של קללה דורית שהוא היה נושא עבור האחים, שאגב, גם התעשרו בעוד כמה מיליארדים בדקות האחרונות של הפרק, אבל כבר יש להם כל כך הרבה מהם שאף אחד אפילו לא מדבר על זה. אפילו הסוד הכי אפל שלו – זה שהוא גרם לתאונה בה מת מלצר קייטרינג בעונה הראשונה – מופרח לאוויר על ידי שיב ומתפייד מיד. כעת הוא חופשי, למעשה, גם מהמשקל הזה, כי בעולם של "יורשים" החיים של אדם מדרג כל כך נמוך של החברה הם לא באמת משהו שיכול להפיל מיליארדר. ההפסד של קנדל הוא ניצחון כי הוא נותן לו הזדמנות אחת אחרונה לברוח מהגורל של להפוך לאבא שלו. כאמור, הוא עוד לא הבין את זה, אולי לא יבין את זה אף פעם – אבל בפרק הזה ראינו כמה פעמים את רומן מבין דברים לפני האחים שלו (את זה שצריך להתאחד מאחורי קנדל, למשל). ההבנה נוחתת על רומן. אולי בעוד כמה דקות, או ימים, או שנים היא תנחת גם על האחרים.

קנדל רוי מסיים את הסדרה ללא ממלכה, כשהוא יושב על ספסל, אבל בעצם הוא עומד בצומת דרכים. לראשונה מזה זמן רב בסדרה, יש לו הזדמנות אמיתית. זה נכון, ההיסטוריה לא לטובתו: הוא בהחלט הקפיד לפספס כל הזדמנות אמיתית שניתנה לו עד כה. אבל לפחות יש לו הזדמנות.

ועוד אבחנות חולפות:

החיבוק בין רומן לקנדל בסוף הפרק מהדהד את חיבוק "you're my number one boy" בין קנדל ללוגן, זה ברור. אבל מה באמת קורה בסצינה הזאת? זה בהחלט נראה – והדיאלוג מרמז – כאילו קנדל פותח את התפרים של רומן בכוונה עם הכתף שלו. אבל לא ברור לגמרי למה, אפילו בהתחשב במזוכיזם של רומן שקנדל מודע אליו היטב, זה מכופף אותו ומעביר אותו לצד שלו. סצינה מוזרה למדי.

המילקשייק המקולקל שרומן ושיב מכינים לקנדל בשביל למשוח אותו למנכ"ל עשוי, פשוטו כמשמעו, מההזנחה ההורית שהם עברו – אוכל מקולקל ופג תוקף שיושב במקרר של קרוליין.

הפרק מלא בציטוטים מפרק סיום העונה הקודם. "I won", אומרת שיב לאחים, בדיוק כמו שלוגן אמר להם כשהם התפרצו לחדר שלו בסוף הפרק. "I know you", אומר קנדל לשיב מאוחר יותר, עוד משפט אהוב על אבא שלהם. בפעם המיליון בעונה זו, אנחנו

גרג מרוויח כמעט 17 אלף דולר בחודש? לא רע, גרג. זה עדיין הופך את הרולקס שהוא רכש בעונה הקודמת עבור 40 אלף דולר, ומתוך לחץ חברתי נטו, להוצאה בעייתית למדי.

האם הכניסה של טום בתור המנכ"ל החדש של וייסטאר רויקו והצעידה המרוצה שלו במסדרון היא רפרנס ויזואלי לפגי צועדת במסדרונות של מקאן-אריקסון בפרק הלפני-אחרון של "מד מן"? אני בוחר להאמין שכן.

קולין המאבטח, "החבר הכי טוב" של לוגן, ממשיך לשמש "החבר הכי טוב" גם עבור קנדל בשניות האחרונות של הסדרה. מי היה מאמין?

ואנחנו אפילו זוכים ל"אבההההההההה!" אחד אחרון. כמה נחמד מצידכם, ג'סי ארמסטרונג ושות'.

והסצינה הכי שוברת לב בפרק היא בכלל הסרטון בו צופים האחים בבית של לוגן – סליחה, קונור – שם רואים את אבא שלהם נהנה בארוחת צהריים עם בכירי החברה, מראה טריק מסיבות מפתיע (הוא יודע לומר מזיכרון את כל המפסידים בבחירות לנשיאות בארצות הברית). ג'רי מקריאה שיר גס. קונור עושה חיקוי של לוגן. לוגן וקרל אפילו שרים ביחד שיר עם סקוטי. לוגן קורן במעמד הזה: הוא כל מה שהוא היה תמיד עם האחים – זעוף, שנון, עוקצני – אבל הוא גם שמח. והיחיד מבין ילדיו שנמצא שם ברגע הזה, שנראה כל כך זר ומוזר לקנדל, רומן ושיב, הוא קונור – שדווקא בגלל שלא השתתף במלחמות המשפחתיות, זכה להנות מהחברה של אבא שלהם באופן שהם לא זכו לו כמעט אף פעם. זה מה ששיב תיארה בנאום הלוויה שלו בפרק הקודם בתור מקרה נדיר בו "השמש זרחה", זה בדיוק מה ששיב תהתה עליו כשהיא שאלה את קרל ופרנק "איך הוא היה באמת". זו הצצה ל"יורשים" אחרת, שלא ראינו ולא נראה מעולם, כי בסופו של דבר, ראינו אותה בעיקר מנקודת המבט של קנדל.

>> רוצים תזכורת לאירועי העונות הקודמות? אין בעיה: העונה הראשונה, השניה והשלישית מסוכמות עבורכם ממש כאן
>> לסיכומי הפרקים הקודמים בסדרה

"יורשים", עונה רביעית ואחרונה, ימי שני ב-22:00, ביס, הוט וסלקום טיוי