"יורשים", פרק 6: לידתו של איש מכירות

*אם זה לא היה מספיק ברור מהכותרת, כן, אנחנו בריקאפ של העונה הרביעית והאחרונה של "יורשים", וכאן יהיו ספוילרים לפרק השישי (וגם לקודמים, מן הסתם)*

לוגן רוי, על רקע מסך ירוק, זועף ומקלל בדיוק כפי שאנחנו זוכרים אותו, מנסה להציג מוצר חדש של וייסטאר-רויקו. אפילו הוא לא מצליח לגייס איזושהי התלהבות לגבי הרעיון של "ליבינג+", מה שהוא מתאר עם שורת המכירה הלא מוצלחת בעליל "שיט תענוגות על הקרקע" – בפועל, סוג של דיור מוגן עם גישה לשורת מוצרי בידור של החברה. אבל לקנדל ולרומן יש בעיות גדולות יותר מאשר איך להשיק את המוצר התמוה הזה בפגישה המתקרבת עם משקיעי וייסטאר-רויקו – הם עדיין רוצים איכשהו לצאת מהעסקה עם מאטסון עליה הסכימו בפרק שעבר. חרף מחיר הפרימיום שמאטסון נקב בו, שמאוד שימח את כל בכירי החברה חוץ משניהם, הם מסויגים. הגרסה הרשמית שלהם (והלא תלושה מהמציאות, יש לציין) היא שאחרי הפגישה עם מאטסון, הם לא סומכים עליו לנהל היטב את החברה – עניין משמעותי, בגלל שרק מחצית מהעסקה היא במזומן, מה שאומר שהם עדיין יחזיקו במניות רבות של החברה, ואם המניה תיפול, הם יפסידו המון כסף. אבל "יורשים" היא סדרה בה העולם הרציונלי-לכאורה של הפיננסים תמיד מנוהל על ידי הרגש, וגם כאן מבהירים לנו היטב: הם פשוט לא מוכנים לשחרר את החברה של אבא שלהם.

בינתיים, שיב נפגשת עם מאטסון לכמה רגעים כשהמטוסים הפרטיים שלהם חונים לתדלוק באותו שדה. מאטסון מציע לה רשמית את מה שהנחנו שהוא הציע לה בסוף הפרק הקודם: להיות "הבחורה שלו מבפנים" בוייסטאר. זו סצינה פלרטטנית אפילו יותר מזו שהם חלקו בפרק הקודם, אבל לפחות על פני הדברים, שיב מסרבת. "אולי אני אוהבת את האחים שלי", היא אומרת, אפילו שהיא גורמת לזה להשמע כמו בדיחה. עם זאת, זה מרגיש כמו הכנת קרקע לקרע משמעותי בין שיב לבין קנדל ורומן, לאור העובדה שהם יבלו את שארית הפרק בניסיון (כנראה מוצלח) להכשיל את העסקה שהיא מאוד בונה עליה.

"ליבינג+" הוא פרק חריג יחסית במבנה שלו ב"יורשים" – בטח לעומת המבנה הכאוטי למדי של שני הפרקים הקודמים, בהם בילינו קצת זמן עם המון דמויות – כי למרות שיש בו כמה עלילות מתפצלות (רומן מפטר בכירה מאולפני הסרטים של וייסטאר ולאחר מכן גם את ג'רי, שיב וטום מפלרטטים ולבסוף אף שוכבים) – זהו בעיקר פרק על דבר אחד ודבר אחד בלבד: קנדל מנפח את "ליבינג+" ועובד על להפוך אותו למוצר אטרקטיבי בכל האמצעים האפשריים ומתכונן להציג אותו בפני המשקיעים. כבר ראינו את קנדל לא אחת בעבר במניה יצירתית שכזאת, כמו בפרק "יותר מדי יום הולדת" מהעונה השלישית, בו הוא השקיע רק קצת פחות חזון ומחשבה יצירתית במסיבת יום ההולדת ה-40 שלו (דרך אגב, את "יותר מדי יום הולדת" וגם את הפרק הנוכחי ביימה אותה במאית, לורן סקפריה).

עד כה, הרגעים המניים של קנדל הסתיימו לרוב בהשפלה: מופע הראפ שלו במסיבה של לוגן, חגיגות יום ההולדת המופרכות וכו'. אבל הפעם היומרות של קנדל נוחתות בדיוק על המסלול (הוא אפילו לובש מעיל טייסים מיוחד, שעוצב, לדברי ג'רמי סטרונג, בהשראת אילון מאסק). הוא סוחף וכריזמטי, סוג של הכלאה של כל גורו טק שהציג מוצר ב-20 השנים האחרונות, מסטיב ג'ובס ועד (שוב) מאסק. הבדיחות שלו מצחיקות את הקהל. הרעיון הבסיסי – להשתמש בקשישים כקהל שבוי לעוד ועוד מוצרי בידור של וייסטאר, רק עם הבטחות לתוכן בלעדי, הקרנות מוקדמות ועוד דברים שכמובן מאוד, מאוד מעסיקים קשישים בדיור מוגן – מדליק אותם. אף אחד לא עולה על העובדה שהסרטון של לוגן ערוך בצורה יצירתית כך שנשמע שהוא אומר שזה יכפיל את הכנסות מחלקת הקרוזים ולא סתם "יגביר אותם", כפי שהיה באמת.

אבל מה שבאמת משמעותי כאן הוא האופן בו הוא מציג את ההבטחה המופרכת ביותר של הפיץ' שלו: גישה מתועדפת לטיפולים מאריכי חיים. הוא לא יכול לגרום לסבא ולסבתא שלכם לחיות לנצח, הוא אומר, אבל הוא יכול לתת להם עוד עשור. אולי שניים. אולי חמישה. בשביל למכור את הנקודה הזאת, הוא חופר בכאב האמיתי לגמרי שלו ואומר שאין מחיר שהוא לא היה משלם בשביל עוד שנה עם אבא שלו, שנה בה היה אפשר "להגיד את מה שלא נאמר" (וראינו אותו מנסה לעשות את זה. "אני אוהב אותך, אבל אני לא יכול לסלוח לך" היה כל מה שהוא הצליח לגייס באותו רגע).

אחד הדברים המרכזיים ש"יורשים" עושה כאן – ובהרבה רגעים אחרים – זה לשחק על העובדה שזה תמיד מאוד לא ברור עד כמה היא סדרה צינית. לאיזה חלק מהנאום שלו קנדל מתכוון בדיוק? ברור שלא להכל – אנחנו שומעים אותו מלגלג יחד עם רומן על חלקים מהנאום שלו ("פשוט אפשר להגיד כל דבר שרוצים. זה כמעט גורם לך שלא להאמין בקפיטליזם"). מצד שני, אנחנו יודעים שהאבל שלו על לוגן הוא אמיתי, גם אם מורכב. עד כמה הוא מתכוון למה שהוא אומר? הנאום שלו לא חף מאמת. ובכל מקרה, כמו אומרת לנו רוח הרפאים של לוגן שמביטה עלינו מהמסך, אפילו אם היא נערכה בערמומיות, זו המורשת שלי. לסלף את דבריי בעריכה, להשתמש בקשר איתי בשביל להקפיץ את המניה – זו בהחלט דרך לכבד את הזכרון שלי. גם אם זה משרת לבסוף את חיסול העסקה שלוגן עצמו מת תוך כדי שהוא כל כך ניסה להשלים אותה.

כל זה מהדהד כמעט אחד לאחד את אחת הסצינות הזכורות ביותר מ"מד מן" – "הקרוסלה", שם דון דרייפר מביא את עצמו כמעט לכדי דמעות כשהוא מציג קמפיין פרסום לקודאק. ההצלחה המקצועית של דרייפר מבוססת על היכולת שלו לרגש את הקהל של הקמפיינים שלו; האם האופן בו הוא מגייס את הרגשות האמיתיים שלו, את הניכור האמיתי לחלוטין שהוא מרגיש (וגם גורם לו, כמובן) בקרב המשפחה שלו הוא ציני? כן, אבל זו גם הדרך היחידה שלו לתקשר משהו מהכאב הזה החוצה, דרך העבודה שלו. מתי עוד לקנדל תהיה הזדמנות לעמוד מול קהל כל כך גדול ולהגיד את הדבר הכי אמיתי שיש: שהוא מתגעגע ללוגן? שהוא היה נותן הרבה בשביל עוד זמן איתו, אפילו שהוא יודע שלוגן היה לבטח משבש את הזמן הזה איכשהו (טוב, החלק הזה לא נאמר)? זה פיץ' המכירות המושלם הראשון שקנדל נותן לאורך כל הסדרה, אחרי שנכשל בדיוק במשימה הזאת לא פעם ולא פעמיים, ולכן גם כל הפרק משחק מאוד עם הציפיה שלנו לראות את קנדל נכשל ומושפל ברגע הגדול שלו. חבל שאבא שלו לא שם בשביל לראות את זה, אבל כמובן שאם הוא היה שם כדי לראות את זה, זה גם לא היה יכול לקרות.

ועוד אבחנות חולפות:

האם "ליבינג+" הוא רעיון נוראי או רעיון מצוין שקנדל היה הראשון לזהות את הפוטנציאל שלו? כנראה שהראשון – בטח כשמדובר ברעיון שמגיע ממחלקת הקרוזים, שכולנו יודעים בדיוק מה הלך שם – אבל לפחות זה רעיון שלוייסטאר יש גישה ישירה ללקוחות שלו. אחרי הכל, הם כולם בוודאי צופים מושבעים של ATN.

כך או כך, אם המוצר הזה נשמע לכם מופרך מהיסוד, דעו לכם שהוא מבוסס על מוצר אמיתי של דיסני, Storyliving, שהציע פחות או יותר את אותו דבר, מינוס החלקים הקצת יותר מד"ביים בפיץ' המכירות של קנדל. הבתים הראשונים של Storyliving אמורים להיות מאוכלסים ב-2024.

כשטום ושיב משחקים את "משחק הנשיכות", הם מחליטים לשחק אותו "לא עד זוב דם". חרף הפלירטוטים של שיב עם מאטסון, נראה שהיא מבינה היטב שהוא מופרע מדי בשבילה – וה"לא עד זוב דם" הזה משרטט גם גבול בלתי נראה מולו, האיש ששלח לאקסית לבנה קפואה מהדם שלו.

"זה מאוד לא אבא", אומרים קנדל ורומן אחד לשני, "That's very un-dad", מה שנשמע, כמובן, כמו "undead" – מת-חי.

בדיחת השואה הכושלת של מאטסון – "דודריק מאכט פריי", "דודריק משחרר" מתייחסת לדמות מצוירת של כלב שהוא הקמע של וייסטאר רויקו (בעונה הראשונה אפילו ראינו את גרג, שעוד עבד אז באחד הפארקים של החברה, מקיא כשהוא בתוך תחפושת דודריק ענקית). אבל פוגענות בצד, מאיפה הגיע לו הרעיון לבדיחה הבאמת לא קוהרנטית הזאת? משיב, שהגדירה באוזניו את ליבינג+ בתור "מחנה מאסר לסבתות".

>> רוצים תזכורת לאירועי העונות הקודמות? אין בעיה: העונה הראשונה, השניה והשלישית מסוכמות עבורכם ממש כאן
>> לסיכומי הפרקים הקודמים בסדרה

"יורשים", עונה רביעית ואחרונה, ימי שני ב-22:00, ביס, הוט וסלקום טיוי