הוא אחד הסופרים הפופולריים בעולם. אתם לא שמעתם עליו

לפני שלושה חודשים יושיהירו טוגאשי שבר את האינטרנט. טוגאשי, סופר יפני, סובל בשנים האחרונות מכאבים איומים בגבו הנובעים מעבודה מאומצת בסטודיו לאורך השנים. לאחר הפסקה ארוכה שלקח מכתיבה, הוא החליט לפתוח חשבון ראשון בטוויטר ולהכריז: "אני חוזר". הקהל שלו צהל משמחה. באופן חסר תקדים, תוך 24 שעות עקבו אחריו מיליון אנשים. מאד עוד לא עברו מאה ימים, ומניין העוקבים כבר עלה לשלושה מיליון. יותר מנתניהו, בנט ולפיד יחד. כל ציוץ שלו מקבל לפחות מאה חמישים אלף לייקים, בשיאם הם עוברים את החצי מיליון. שתי סדרות הספרים שכתב מכרו מעל 130 מיליון עותקים, ועובדו לסדרות טלוויזיה מצליחות. יושיהירו טוגאשי הוא אחד הסופרים הפופולריים בעולם, וכנראה שאינכם מכירים אותו. הסיבה לכך פשוטה, אולי אף מכעיסה. טוגאשי הוא יוצר קומיקס. 

למרבה הצער, אם יש מדיום פחות מוערך בקרבם של חובבי האמנות הגבוהה מהקומיקס האמריקאי זה המנגה, הקומיקס היפני. גם אם סרטים מעטים, כמו סרטי סטודיו ג'יבלי ("המסע המופלא", "הנסיכה מונונוקי" ואחרים) או קלאסיקות סייברפאנק סטייל "אקירה" ו"הרוח במעטפת" עוד זוכים להתייחסות המבקרים, אז האנימות עצמן, סדרות האנימציה היפניות המבוססות על המנגות, זוכות לפופולאריות אדירה בעולם ולא זוכות להערכת הקהילייה התרבותית הותיקה. עיתוני תרבות מרכזיים בעולם לא טורחים לבקר סדרות אנימציה יפניות, הן לא מועמדות לפרסים קונבנציונליים. 

במאמר "אמרתי שסרטי מארוול הם לא קולנוע, תנו לי להסביר" שפרסם מרטין סקורסזה בניו יורק טיימס, הוא כתב: "קולנוע בשבילי ובשביל בני דורי הוא התגלות אסתטית, רגשית ורוחנית. קולנוע עוסק בדמויות, במורכבות הפרדקוסלית של בני אדם, בדרך בה הם פוגעים אחד בשני, אוהבים אחד את השני, ובפתאומיות מתמודדים עם עצמם. סרטי מארוול אינם אומנות, משום שהם לא אומרים דבר משמעותי על טבע האדם". סקורסזה כמובן לא דיבר בשם עצמו. הוא טרח לציין מספר פעמים במאמר שהוא מדבר בשם בני דורו, קהיליית "הקולנוענים" שהוא נציגה. 

במובנים רבים, אנימה היא המקבילה היפנית לסרטי מארוול. כמו סרטי מארוול, אנימות מבוססות על קומיקס, וכמו סרטי מארוול, אנימות לא סתם באות לספר סיפור, הן בראש ובראשונה באות לבנות מיתולוגיה. בזמן שיוצרי הקולנוע שסקורסזה מעלה על נס במאמרו, כמו ברגמן, עוסקים בנבכי נפשו של האדם, מתכנסים פנימה, אנימות פועלות לרוחב. אלו יצירות הכוללות מאות, ולפעמים אלפי דמויות. לעולמות אותם הם בוראים הם יוצרים היסטוריה ענפה, גנאולוגיה, חוקיות וגאוגרפיה. במקרים רבים, טענתו של סקורסזה אכן נכונה. אנימות כל כך עסוקות ביצירת דמויות ובבניית עולם, שהן לעיתים קרובות שוכחות – או אולי פשוט בוחרות שלא – לומר דבר מה בעל משמעות על בני אדם. אף על פי כן, יושיהירו טוגאשי הוא יחיד סגולה. לא בכדי הוא זוכה לפופולריות כה רחבה. הוא מספר סיפורים חריג באיכויותיו, המדלג ביעילות בין הטריטוריה של סטן לי, לטריטוריה של מרסל פרוסט. 

בשנת 2011 "האנטר אקס האנטר", המגנום אופוס של טוגאשי, עובדה לסדרת אנימציה. ב-IMDB, מסד הסרטים והסדרות האינטרנטי הדמוקרטי, "האנטר" מדורגת במקום ה-35 ברשימת הסדרות הטובות ביותר אי פעם, בדיוק בין "סיינפלד" ל"בלש אמיתי", ואולי אפשר (בעיקר בצחוק, אבל עדיין) להגדיר אותה בתור שילוב של השתיים.

בחלק הראשון של הסיפור, גון פריקס הוא ילד בן 13 היוצא למסע לחפש את אביו. במסגרת המסע הוא מנסה להשיג את התואר הנכסף "האנטר", מעמד בינלאומי הניתן ללוחמים חזקים ומעניק להם זכויות בינלאומיות רבות. מהר אנחנו לומדים את כללי המשחק. ב"האנטר", פותרים קונפליקטים בעזרת השכל יותר מאשר בעזרת אלימות והגיבורים אינם חנטרישים הפותרים הכל בעזרת הרצון בלבד. כמו בחיים, ב"האנטר" התכנון תמיד משתבש, והדמויות נאלצות לאלתר את דרכן החוצה. ב"האנטר", דמויות אדיבות מתות על ימין ועל שמאל, וסדיסטים ממשיכים להתקיים באין מפריע. הקרבות מצלקות את הדמויות, וברגעים רבים אנחנו חוזים באנשים חזקים בקריסה נפשית טוטאלית, פסע משיגעון מוחלט.

ביצירתו של טוגאשי, כמו ברוב האנימות, הכל מוגזם. זה מתחיל בעיניים ענקיות ואקספרסיביות, וממשיך ברגשות הברורים שהדמויות מרגישות בכל רגע. הפשטות לכאורה, הגרוטסקה, מהוות חסם כניסה לתחום בשביל רבים, המרגישים שאנימות הן ילדותיות בגלל המראה המוגזם. אני מציע פרשנות אחרת. יצירתו של טוגאשי מענגת כל כך דווקא בגלל שהיא ילדותית, דווקא בגלל שהיא קיצונית. כמו שדרן כדורגל צועק "גול", כמו הפזמון האחרון בבלדת רוק, אנימות מאפשרות לנו להגיע לשחרור רגשי. בעולם המרחיק אותנו מהילד הפנימי שבנו, יש ערך רב ליצירות המחברות אותנו אליו בחזרה. טוגאשי מצליח לגעת בדיוק בנקודות הטהורות הללו. עם זאת, וזוהי גדולתו, הוא גם מצליח ליצור אלגוריה פוליטית חברתית מעניינת, ולעורר בקהל מעריציו המבוגר ברובו, על אף כל מגבלות הז'אנר, תחושה עמוקה של אמת.