הייתי בשוק בנתניה בקניות כשברחוב על ידי היה פיגוע. לעולם לא אשכח את מה שראיתי שם. יומיים לאחר מכן עליתי על אוטובוס, אבל עמד שם גבר עם מעיל גדול, זה לקח בדיוק שתי תחנות עד שירדתי מהדלת האחורית מבוהל. לקח לי שנה שלמה עד שחזרתי לנסוע באוטובוסים. והייתה גם את הפעם שהיה פיגוע במלון מרגוע, מאה מטר מבית הוריי, וחבר ילדות רץ ישר אל הזירה, ואת הפעם שהפיגוע במלון פארק פוצץ לנו את החלונות בסלון.
>>מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

שירים יד מי שזוכר את המוזיקה של "מבזק מיוחד" בערוץ 2. לרוב האנשים אין את המנגינה הזאת בשלוף, אבל אני זוכר אותה היטב. המוזיקה הזאת מטרגרת אותי. אני חושב על מה עשתה לי התקופה ההיא, אילו שינויים היא חוללה בי, איזה מטענים היא גורמת לי להעביר הלאה. את מה שקורה פה עכשיו אני בכלל לא מסוגל להכיל.

זיכרונות מאינתיפאדה ישנה. "יותר ממטען אחד", דן אלון

מדע האפיגנטיקה סובר כי תכונות סביבתיות רבות, כמו מתח או אורח חיים מסוים, משנות את הגנטיקה של האדם, והוא או היא בתורם מורישים אותה לצאצאים שלהם, גם אם לא נולדו איתן במקור. זה תקף גם לגבי טראומות – אירועים טראומטיים משנים את ההרכב הגנטי של מי שחווה אותן, והוא יעביר אותן הלאה. לכל משפחה יש את הטראומה המכוננת שלה. לפעמים יותר מאחת. לפעמים הרבה.

מאז הפיגועים ההם אני מסתכל על ההורים שלי ישנים, ומחכה לראות את בית החזה שלהם עולה ויורד. אני בודק אם הם נושמים כמו שהורים בודקים את התינוק שלהם בשינתו. אבל זו אנחת רווחה לרגע. אני חרד להם עד כדי כך, כנראה גם כי תקפו את סבא רבא שלי ברחוב, וזה שינה אותו גנטית. כשנולד הבן שלו, חרדות כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהמטען המשפחתי שלי.

דן אלון. (צילום: אנה ברשטנסקי)

פחד מוות הוא אורח קבוע בחיים שלי, ואני פוגש אותו דרך הזיכרונות האישיים והמשפחתיים, ולא רק. אני לא מצליח להיות אדיש, וזה חונק אותי. במשך שנים ניסיתי להבין למה. אולי בגלל השושלת הנוירוטית ממנה אני מגיע. אולי כי אני בעצמי HSP (אדם רגיש מאד).

תערוכת היחיד שלי בלובי מקום לאמנות, "יותר ממטען אחד", מחברת בין מטען נפץ ומטען גנטי, ועוסקת בשאלות של מה אני נושא בקרבי ומה אני מעביר הלאה באמצעות ציור, רדי מייד וסאונד. כל התערוכה בצבעי שחור לבן, כי שחור לבן זה צבע של היסטוריה וזיכרון, אבל אני רוצה לאחד זמנים, לשטח היררכיות היסטוריות ולהעניק לחלל התערוכה אווירה אפלה.

הציורים מסודרים על הקירות כאילנות יוחסין, אך במקום שמות לעבודות, הן קרויות על שם השנים בהן התחוללו המאורעות המחוללים והמקומות בהן התרחשו. כך הן יורדות בסדר הדורות, מסבא-רבא ועד בני.לכל אחד יש מטענים, השאלה מה מהם עובר הלאה בירושה. לפעמים ההתחלה של ההתמודדות איתם, היא דווקא להתבונן על מי עשוי לקבל אותם בעתיד ובאיזה אופן. אני, למשל, יודע שאת הבן שלי אני אלמד היטב מה המקום הכי טוב באוטובוס – מול הדלת האחורית.
"יותר ממטען אחד", הלובי מקום לאמנות, ארלוזרוב 6, תל אביב. 26.12-25.1

• יוצרים כותבים
• אמנות
• טראומה