נתחיל מהסוף וסליחה מראש על הבומבסטיות: ייתכן מאוד ש"ילדחרא" היא הדבר הטוב ביותר שהטלוויזיה הישראלית הוציאה בשנים האחרונות. כן, עד כדי כך. דווקא בתוך הטלוויזיה שחוגגת את השקר, מהללת אותו ועוטף אותו בכמויות עצומות של שמאלץ – מגיעה סדרה שהיא ההפך הגמור. באופן אבסורדי, הכאפה המצלצלת לתעשיית הריאליטי והחדשות שמציפה אותנו היא סדרה אחת בת שבעה פרקים שמביאה את הדבר היבש, האמיתי והאכזרי מכולם – המציאות.

"ילדחרא" היא קומדיה שחורה חדשה, שעלתה ממש היום ב-yes. מדובר בסדרה קצרה יחסית (שבעה פרקים בלבד), שמספרת את הסיפור של שי (שמואלי דקטור) – ילד בן 12 שכל העולם סוגר עליו. הילדים בבית ספר מתעללים בו וצוחקים עליו, המורים מתייחסים אליו באדישות פושעת, אח שלו לא מבין אותו ולהורים – כמו תמיד – אין כוח להתמודד עם מה שיש להם בין הידיים. בתוך מציאות שבה אף אחד לא באמת רואה אותו, הוא בונה לעצמו עולם פנימי בדמות אלטר אגו – שדרכו הוא מפעיל פרויקט סחיטה/נקמה דווקא מול אבא שלו, יקי (יורם טולדנו) על רקע רומן שהיה לו מחוץ לנישואים.

כנראה שההופעה של "ילדחרא" בחיים שלנו, דווקא עכשיו, היא לא מקרית. כי היא סדרה שעוסקת מעל הכל בשקר. היא מתעבת את השקר, ומראה בדיוק של איזמל מנתחים עד כמה שקר הוא דבר הרסני. היא מתארת, לכאורה, מציאות שבה הכל בסדר: וילה פרטית של משפחה מאושרת, עם שני הורים עובדים ממעמד הביניים, בן חייל מוצלח שתכף הולך ליחידת העילית של הדור הזה – 8200 כמובן – עד כדי כך שלכאורה לשי הקטן אין ממש על מה להתלונן. חוץ מעל הכל – כי זה השקר הגדול שרובץ מתחת. שקר "אנשי הבסדר", כמו שקרא להם חנוך לוין ז"ל, שלא מתמודדים עם מה שכואב אלא מדחיקים, מטאטאים מתחת לשטיח ובעיקר שופכים על הבעיה ערימות של כסף בתקווה שתיעלם.

אנשי הבסדר – גמורים. "ילדחרא" (צילום: אבישג שאר ישוב)

בחלוקה התמידית סביב השאלה "האם הסדרה אוהבת את הגיבורים שלה או שונאת אותם?", "ילדחרא" מתעבת את כל הגיבורים שלה. היא מציגה אותם כערימה של ציניקנים, שקרנים (קודם כל לעצמם), פחדנים שלא מסוגלים להתמודד עם האמת ומוכנים לעשות הכל (אבל ממש הכל, כולל אלימות פיזית) מאשר פשוט להתמודד איתה. זו סדרה שבה אף אחד לא יוצא לגמרי טוב, אפילו לא שי שנחשב לדמות שהקהל מזדהה איתה. בסופו של דבר, גם הוא גונב ומשקר, נוטר טינה ומחפש נקמה – כל הדברים שמזוהים אצלנו עם רוע. תכונות שליליות לאללה. אבל זה בדיוק העניין.

סדרה שמתעבת את כל הגיבורים שלה. "ילדחרא" (צילום: אבישג שאר ישוב)

כי הנראטיב שהופך את שי לדמות כל כך טובה מוכר מאוד בתרבות שלנו – נראטיב של "רע שמנצח את הרעים". אפשר לראות אותו משתקף בלא מעט דמויות בתרבות שלנו, מ"הג'וקר" ועד (להבדיל) דונלד טראמפ. את התכונות השליליות שטראמפ מייצג אי אפשר להכחיש – גזענות, שוביניזם, בוטות גסה, שחצנות בלתי נתפסת – אבל ההערצה אליו אינה מכחישה זאת אלא נשענת על הטיעון שהרוע שמולו הוא עומד גדול יותר. וגם שי, על כל תכונותיו השליליות, הוא אולי וואחד אסהול – אבל הוא בוודאי לא האסהול הכי גדול. על משקל אותה אמירה מפורסמת: אין ילד חרא – יש ילד שחרא לו. ממש.

הסדרה הזאת היא כתב אישום מהדהד נגד התרבות שבה אנחנו חיים. לאו דווקא בישראל, אלא בכלל כחברה אנושית. על הצביעות והשקרים שהכל בנוי עליהם, על המשפחה שאיבדה מערכה ועל הורים שאינם מבינים את תפקידם, על מערכת החינוך החלולה שלא רואה מקרה התאבדות מילולית מול עיניה, כמו גם על האתוס הישראלי הישן – זה שלפיו "אם תיפול ברחוב, תמיד יהיה מישהו שיעזור לך". שי שם טוב הוא דוגמא חיה למישהו שזעק לעזרה, באלף דרכים, ורק כשהוא חצה את הקווים אל הרוע המוחלט מישהו הואיל בטובו לשם לב אליו.

אם תיפול מישהו יעזור לך? חחחחחח. "ילדחרא" (צילום: אבישג שאר ישוב)

"ילדחרא" תזכה לפרשנויות רבות, וכנראה שהיא בעיניי המתבונן וכל אחד יראה בה משהו אחר. מבחינתי זו הסדרה המכוננת של לא מעט שי שם טובים, שנשארו מאחור ומסתובבים בינינו. ילדים שחוו, בגוף ראשון, את האכזריות של הגילאים האלה שבין היסודי לתיכון, שחוו התעללות וחרם, שהיו שקופים. ואולי דווקא סטירת המציאות הזאת תצליח לאפס משהו ביחס של החברה לילדים האלה ולמבוגרים שהפכו להיות.

"ילדחרא" היא גם רגע עליית הליגה של חבורת הסטנדאפ האלטרנטיבית (אם תרצו, "כל מה שמצחיק בעולם"). שני היוצרים שלה היו חלק מהסצנה הזאת, ובמרכזה אריאל וייסמן – מי שהתפרנס לא מעט מכתיבה לתכניות בידור וסאטירה (והופיע על המסך ב"טלוויזיה מהעתיד" – ניסיון נחמד שהקדים את זמנו). עכשיו הוא מייצר סוף את המאסטרפיס שראוי לו. וייסמן הוא בעיניי כישרון אדיר, כפי שניבט גם מהכתיבה הפרובוקטיבית שלו ברשת טוויטר/X (שם הוא מצליח להטריל ולעצבן את כולם, ללא הבדל דת, גזע, מגדר או השקפה פוליטית). הנטייה הזאת משתקפת בסדרה היטב. באותה מידה זה תקף גם לבמאי השותף ניב מג'ר, שותפו של רועי כפרי לקלאסיקת הרשת "ניצה ולחם", שעושה כאן עבודה מרשימה ביותר.

לא פשוטה לעיכול. "ילדחרא" (צילום: אבישג שאר ישוב)

גם ברמת הליהוק, שמואלי דקטור פורץ בתפקיד ראשון גדול, אבל הפוקוס שלי הלך דווקא ליורם טולדנו – מישהו שעד עכשיו גילם בעיקר גיבורים חיוביים, בדרך כלל מאיזורי מערכת הביטחון. היה מרענן לראות אותו מגלם את האיש הרע (לפחות איש רע יחסי), וחושף פן אחר ביכולות המשחק הגבוהות שלו. גם אפרת בן צור מדהימה בתפקיד האמא, ומי שכרגיל גונבת את ההצגה זו ליאת הרלב שמוכיחה שוב כמה היא שחקנית ורסטילית ומעולה.

זה גם הרגע שבו תיאוריה קטנה שלי חוטפת נוק אאוט: רבות לרלרתי על הפער שבין סדרות yes, שלכאורה נוטות להיות יותר נקיות ואסתטיות, לבין הסדרות של HOT שתמיד היו פרועות, בוטות ומחוספסות יותר. והנה, yes דווקא מביאים את הסדרה הכי בוטה וקיצונית שאפשר, דווקא מ"טדי הפקות" שמזוהה בדרך כלל עם תכניות בידור גדולות, יצאה סדרה מאוד אדג'ית, מאוד אמיצה, מאוד לא פשוטה לעיכול ומאוד מאוד טובה ושווה הזדמנות. בתוך טלוויזיית השקר שאנחנו חיים בתוכה, היא חתיכת נווה מדבר.
>> "ילדחרא" // עונה 1, 7 פרקים 11 // עכשיו ב-yes ובפרטנר TV

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות
• yes