נשאר הפלא: 18 הופעות הילדים הכי טובות בתולדות הקולנוע

הסרט הספרדי "20,000 מינים של דבורים", שיצא למסכי הקולנוע ביום חמישי, מתהדר בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ברלין. הפרס היוקרתי הזה הוענק לסופיה אוטרו בת העשר, שמגלמת טרנסג'נדרית המתמודדת עם זהותה במהלך חופשת קיץ עם המשפחה. אודה כי פחות התלהבתי מהסרט, אבל אוטרו באמת נהדרת, ולכבודה ראוי להרכיב רשימה של ההופעות הטובות והזכורות ביותר של ילדים בקולנוע.

כריסטיאן בייל ("אימפריית השמש", 1987)

הטרנספורמציה שעובר ג'ים מילד בריטי מפונק לעכבר ביבים שנאבק לשרוד לבדו בסין של מלחמת העולם השניה היא לא פחות ממדהימה. בייל בן ה-12 נבחר מבין 4,000 ילדים שנבחנו לתפקיד. בשנים הבאות הקריירה שלו תדע עליות ומורדות בטרם יתבסס ככוכב וכשחקן אופי. הופעתו המוקדמת בסרטו של סטיבן ספילברג היא עדיין אחד מתפקידיו הטובים ביותר.

ג'קי קוגן ("הנער", 1921)

"הנער" הוא תרגום שגוי לשם סרטו הארוך הראשון של צ'רלי צ'פלין "The Kid". קוגן בן ה-7 גילם ילד שננטש בינקותו, מאומץ על ידי הנווד ומצטרף למעלליו. הזאטוט, שכבר היה שחקן מנוסה, משתווה לצ'פלין בשילוב שובה הלב של תמימות וחציפות. לא תמצאו רגע שובר לב יותר מזה שבו הילד נקרע מידי הנווד על ידי רשויות הרווחה.

טייטום אוניל ("ירח של נייר", 1973)

טייטום אוניל, שחגגה יום הולדת תשע במהלך הצילומים, היתה לשחקנית הצעירה ביותר שזכתה אי פעם באוסקר. זה מקרה של נפוטיזם שהוכיח את עצמו. הבמאי פיטר בוגדנוביץ' ליהק אותה לצד אביה ריאן, שאיתו עבד קודם לכן ב"מה נשמע, דוק?". השניים מגלמים צמד נוכלים ציניים בתקופת השפל הגדול, והקשוחה הקטנה, שסידרו לה תספורת זהה לזו של ג'קי קוגן ב"הנער", שמה את אביה בכיס הקטן. דרך אגב, ב-1974 ג'ודי פוסטר נכנסה לנעליה של אוניל בסדרת טלוויזיה קצרת ימים שהתבססה על הסרט.

ג'ודי פוסטר ("נהג מונית", 1976)

הליהוק של השחקנית בת ה-12 לתפקיד זונה עורר לא מעט ויכוחים, אבל נראה שהילדה התגברה מאז, גם בעזרתו של רוברט דה נירו שפרס עליה את חסותו. סקורסזה עבד עם פוסטר שנתיים לפני כן ב"אליס לא גרה כאן יותר" והתרשם מבגרותה ומיכולותיה. ב"נהג מונית" היא מצמררת ונוגעת ללב גם יחד כילדה שהפסיקה להיות ילדה, ומתעקשת שטוב לה ככה.

אנזו סטיולה ("גונבי האופניים", 1948)

סטיולה היה בן 8 כשוויטוריו דה סיקה ראה אותו ברחוב וליהק אותו לתפקיד ברונו, שמלווה את אביו בחיפושיו אחר אופניו הגנובים ברחובות רומא. אנזו נושא את עיניו אל אביו, ומגיב כמו סיסמוגרף לכל דבר שהוא אומר, עושה ומרגיש. זאת הופעה פלאית ומכמירת לב, שאחראית לרגעים הכי מרגשים בסרט – משיאיו של הנאו-ריאליזם האיטלקי. בשנים הבאות סטיולה הופיע בתפקידים קטנים בעוד כמה סרטים, אך לא גדל להיות שחקן בוגר.

אנה פקווין ("הפסנתר", 1993)

פקווין בת ה-11 זכתה באוסקר על הופעתה הפנומנלית כבתה של הולי הנטר בסרטה של ג'יין קמפיון. פלורה הקטנה מתווכת בין אמה הדוממת לבין העולם, ומתנהגת כמו פרימדונה קטנה, אך היא גם מאמצת את תפיסת העולם השמרנית של בעלה החדש של אמה, ומביאה עליה אסון.

ויקטואר תיוויסול ("פונט", 1996)

כשהטריילר של הסרט הצרפתי על הילדה שמתמודדת עם מות אמה הוקרן בניו יורק, הקהל באולם היה פורץ בצחוק כל פעם שהקריין היה מכריז שתיוויסול בת הארבע זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה. אבל כשהסרט יצא למסכים לא היתה ברירה אלא להודות שהבמאי ז'ק דואיון הוציא מהקטנה הופעה כה מסעירה, שלעיתים היא עוררה דאגה לשלומה הנפשי. ארבע שנים אחרי כן תיוויסול גילמה את בתה של ז'ולייט בינוש ב"שוקולד", ואחרי כן די נעלמה מהמסכים.

ז'אן פייר לאו ("400 המלקות", 1959)

אנטואן דואנל, שמרבה להסתבך עם הממסד ומרגיש שאף אחד לא מבין אותו, עוצב כאלתר אגו של הבמאי, פרנסואה טריפו. לאו בן ה-14 מגיש הופעה גמלונית, רעננה וכה נוגעת ללב בסרטו הראשון של טריפו. הוא שב לגלם את דמותו של אנטואן בעוד ארבעה סרטים על פני עשרים שנה, והפך לשחקן המוביל של הגל החדש הצרפתי.

קירסטן דנסט ("ראיון עם ערפד", 1994)

דנסט בת העשר היא הדבר הכי טוב בעיבוד החיוור של ניל ג'ורדן לספרה של אן רייס. הערפדים טום קרוז ובראד פיט הופכים את הילדה קלודיה לערפדית כדי להצילה ממוות במגפה, ומשם והלאה היא מתבגרת נפשית אך לא פיזית. דנסט מפגינה בגרות יוצאת דופן בתפקיד אישה מתוסכלת הלכודה בגוף של ילדה. התבונה שהפגינה שם תהפוך אותה בבגרותה לאחת השחקניות הטובות בהוליווד.

מקולי קאלקין ("שכחו אותי בבית", 1990)

בגיל 10 האח הבכור של קיראן קאלקין הפך לסופר-סטאר. בלהיט חג המולד לכל המשפחה הוא גילם את קווין בן השמונה שנשאר בטעות בבית כשמשפחתו נוסעת לחופשה בפריז. לא רק שהוא מסתדר נפלא בעצמו, הוא גם מתמודד בהצלחה יתרה עם שודדים שמנסים לפרוץ לבית. קאלקין סיפק הופעה שנונה של ילד שמשחק בלהיות כוכב בסרט הוליוודי, רק שהוא באמת כזה.

היילי ג'ואל אוסמנט ("החוש השישי", 1999)

הופעתו הרדופה של אוסמנט בן ה-11 בתפקיד ילד מלא חרדות זיכתה אותו במועמדות לאוסקר. לפני כן הוא כבר גילם את בנו של טום הנקס ב"פורסט גמפ", אבל היה זה הרגע האייקוני שבו אמר "אני רואה אנשים מתים" שהפך אותו לכוכב. אוסמנט היה מעולה גם ב"אינטליגנציה מלאכותית" של ספילברג, כילד רובוט שתוכנת להיות זקוק לאהבה, לפני שבגר ואיבד את החזות של ילד תם.

מינה מוחמד חאני ("המראה", 1997)

כשאביה לא מגיע לאסוף אותה מבית הספר, מינה מנסה לחזור הביתה לבד, ומסעה בטהרן הכאוטית הופך לתרגיל מבריק בקולנוע. יצירת המופת של הדיסידנט האירני ג'אפר פנהי מובלת על ידי חאני בהופעה אמיצה, עקשנית ושובת לב. שנתיים לפני כן פנהי הוציא הופעה נהדרת מילדה בת שבע בסרטו הראשון "הבלון הלבן".

אביגייל ברסלין ("מיס סנשיין הקטנה", 2006)

ברסלין כבר היתה שחקנית עתירת ניסיון כשלוהקה בגיל תשע לסרט על המשפחה הלא תפקודית, שמתאחדת כדי להסיע את בתם לתחרות יופי. הופעתה עתירת הניואנסים כאוליב חסרת הביטחון, שסבא שלה מכין אותה לתחרות, זיכתה אותה במועמדות לאוסקר.

הנרי תומס ("אי.טי. – חבר מכוכב אחר", 1982)

תומס בן העשר זכה בתפקיד אליוט שמתיידד עם חייזר בעקבות תרגיל אימפרוביזציה מהמם, שבו הגיב להנחיות בסיסיות של סטיבן ספילברג. בשנים הבאות הוא התקשה להתמודד עם תשומת הלב הרחבה שהסרט הביא לו, אך הוא ממשיך לשחק עד היום.

סירשה רונן ("כפרה", 2007)

באותה שנה שבה רונן בת ה-13 לא התקבלה ל"הארי פוטר ומסדר עוף החול", היא לוהקה לתפקיד הסופרת השאפתנית, שבחוסר הבנה נאיבי מחריבה את חיי אחותה ואהוב ליבה. הופעתה הנבונה והמדויקת בתפקיד המאתגר זיכתה אותה במועמדות לאוסקר, והיא המשיכה משם לקריירה מרהיבה.

מרי בדהם ("אל תיגע בזמיר", 1962)

בדהם בת העשר היתה הילדה הראשונה שזכתה במועמדות לאוסקר על הופעתה בעיבוד לספרה של הרפר לי, שהפך לאחד הסרטים האמריקאים האהובים ביותר. היא מגלמת בחן רב את הטומבוי סקאוט, שהסיפור על אביה עורך הדין, המתגייס להגן על נער שחור, מסופר דרך עיניה. דרך אגב, בדהם הפסידה את האוסקר לפטי דיוק, שהיתה כבר בת 15 כשסיפקה הופעה עוצרת נשימה כהלן קלר ב"עושת הנפלאות".

ג'ייקוב טרמבליי ("חדר", 2006)

מבחינה רגשית "חדר" הוא אחד הסרטים הכי מאתגרים לצפייה, אבל טרמבליי בן השבע אמר שלא היה לא קשה כי "גילמתי ילד שמח". הסיפור המחריד על ילד ואמו המוחזקים בחדר על ידי חוטף בלתי נראה, בוים ברגישות רבה על ידי לני אברהמסון, שמדי יום היה מספר לטרמבליי על מה הסצנה. הפספוס הקנדי סיפק הופעה מרטיטה, והמשיך משם להופעה נוגעת ללב ב"פלא" כילד עם פנים מעוותות.

נטלי פורטמן ("לאון", 1994)

תפקיד היתומה מתילדה שלומדת מהמחסל ז'אן רנו את רזי מקצוע ההתנקשות במטרה לנקום באלה שהרגו את משפחתה, הפך את פורטמן לכוכבת בגיל 13. תספורת הקארה האייקונית (שנשאלה מראשיהן של כוכבות עבר של הקולנוע הצרפתי) דימתה אותה לאישה ילדה, והיא התמודדה עם האתגר בעוז ובתבונה.