ילד ירוק: אבי בפאלו מתבגר ועדיין נשאר אותו סטלן

ארבע שנים עברו מאז אביגדור זאנר אייזנברג, שם אמיתי לגמרי, התברר כילד הכי מניאק בתיכון – בן 17 שהוציא את אחד מאלבומי הסאנשיין־פופ הכי יפים של התקופה, גדוש לחנים עקמומיים ומילים מוזרות שמן הסתם בעבעו מתוך באנג בחדר השינה.

זה קצת מצחיק לקרוא לאלבום של מישהו בן 20 וקצת "בוגר יותר", אבל החדש של אבי בפאלו הוא כזה במובן הטוב של המילה. ואת השמרנות המסוימת בגזרה המוזיקלית – את סאונד הגיטרות הקליפורניות ואת קול הפלצט של אייזנברג שמענו אצל מיליון להקות אחרות מאז משנות ה־70 – מאזן עולם דימויים מפוזר ("לפני כמה לילות דרסתי שני כלבים, אחר כך אכלתי אותם, נראה לי שזה יקרה שוב").

אותו דימוי מצטייר כעכשווי ביותר מאופן אחד, אם כטקסטים של אמריקאי שגדל על האקלקטיות נטולת הגבולות של ההיפ הופ, אם כפרי התודעה של ילד סטלן שהתבגר מול פיד הפייסבוק כשבראש הדפדפן 20 טאבים פתוחים והוא מנסה לעשות סדר בכל הבלגן הזה. בכל מקרה, אלבום שהוא תענוג גדול ומושלם לנסיעות.