עמית סגל לא לבד: הטלוויזיה שלכם מכורה לנתניהו

הטלוויזיה שלכם מכורה לנתניהו. היא נמכרה לו בידי כוחות ההון-שלטון שמנווטים אותה, אבל היא גם פיתחה התמכרות קשה לדמותו של ראש הממשלה והפכה אותו לטאלנט מספר אחת שלה. 

עמית סגל הוא נרקומן-נתניהו ותיק שזינוקו המטאורי לעמדת הפרשן-של-המדינה כרוך בהשתלטותו של ראש הממשלה על המסך האקטואלי. היה משהו מגוחך, לפיכך, בתבהלה שאחזה ברבים מימין ומשמאל לקראת שידור סדרת הדוקו שלו על נתניהו, כאילו מדובר בתעמולת בחירות אסורה. חמודים, בדקתם מה קורה כל בוקר בעיתון הנפוץ במדינה, בתוכניות הרדיו המואזנות ביותר וכל ערב במהדורה המרכזית? 

נתניהו הוא הנושא האחרון והיחיד שבו העיתונות הטלוויזיונית עדיין נתפסת כ"חשובה", הגזע הבוער האחרון של מדורת השבט. ולכן היא גם פיתחה בו ובעיסוק בו תלות עמוקה. התוצאה היא פידבק-לופ צורמני שבו נתניהו מכתיר את התקשורת הדועכת כפקטור משמעותי והיא מכתירה אותו כקינג ביבי

"ימי בנימין" של סגל לפחות מנסה לייצר איזשהו קונטקסט רחב, בניגוד למדקלמי דף המסרים של הנאשם מבלפור שמאיישים את כל תוכניות האקטואליה בכל שעות היממה. היא לא סדרת דוקו טובה במיוחד והשיחות שעורך סגל עם אמנון אברמוביץ' מביכות לפרקים בחשיבותן העצמית ("מי שהפך את השמאל לקללה זה לא נתניהו, זאת גברת מציאות"), אבל יש בה ניסיון כן לפצח את דמותו המפוצחת לעייפה של ראש הממשלה היוצא. יתכן שיהיו מי שימצאו בכך עניין.

הבעיה היא לא עמית סגל. הבעיה היא שהטלוויזיה שואבת את כוחה מנתניהו. הוא, כמנהיג המדינה, עוסק בטלוויזיה באובססיביות ומעניק לה את העוצמה שכבר מזמן אין לה. נתניהו מסמן את הטלוויזיה כחשובה ומשפיעה – אם בוחנים את מאמציו לחיסול רשות השידור וערוץ 10, למשל, הרי שקרה כאן נס: שני ערוצים עם רייטינג זניח עד כדי גסיסה הפכו לאישיו שכל המדינה עוסקת בו שנים – והיא מתמסרת לתחושת החשיבות הזאת בהנאה.

למעשה, נתניהו הוא הנושא האחרון והיחיד שבו העיתונות הטלוויזיונית עדיין נתפסת כ"חשובה", הגזע הבוער האחרון של מדורת השבט. ולכן היא גם פיתחה בו ובעיסוק בו תלות עמוקה. התוצאה היא פידבק-לופ צורמני שבו נתניהו מכתיר את התקשורת הדועכת כפקטור משמעותי והיא מכתירה אותו כקינג ביבי. זו עסקה משתלמת לכל הצדדים, בהנחה שאף אחד מהצדדים אינו הצופים, העיתונות החופשית או יריביו הפוליטיים של נתניהו. 

בבחירות האחרונות זכה ראש הממשלה היוצא לזמן אוויר כפול (!) מזה של בני גנץ; שליחיו, דובריו ושופריו של נתניהו כבשו כל ספוט פנוי באולפן, הנרטיבים שלו שלטו בשיח התקשורתי ללא קושי. בחודשים האחרונים עסוקים במרבית מערכות התקשורת בנרמול נוכחותו של נאשם בשוחד במרכז החיים הפוליטיים, כאילו שעסקאות שוחד ומרמה של ראש ממשלה בתפקיד הן משהו שדמוקרטיה יכולה לחיות איתו. העובדה שחברות החדשות נמצאות בבעלות טייקונים מקורבים לנתניהו בוודאי שאינה מפריעה לכך.

שופר קטן בתוך שופר גדול. עמית סגל

"ימי בנימין" לא מעלה ולא מורידה מכל זה וממילא אינה מחדשת דבר. את נתניהו המסית, המפלג, מפיץ השנאה שקרעה את החברה הישראלית לגזרים – לא ראינו שם וגם לא ציפינו לראות. לפחות בשני הפרקים הראשונים ניכר בה מאמץ מעושה לאותו "איזון" מקושקש שהחדיר נתניהו לתקשורת כמו וירוס, וניכר שיותר משהיא מיועדת לסכם את עידן נתניהו, היא מבקשת לטהר את סגל עצמו מתדמית השופר שדבקה בו בשנתיים האחרונות. אבל גם בימים הכי גרועים שלו, סגל הוא בסך הכל שופר קטן בתוך שופר מאוד גדול, סימפטום של התמכרות התקשורת לנתניהו. יהיה מעניין לעקוב אחר תהליך הגמילה.