ימי הרדיו

"זה מוזר, אבל תמיד רציתי להיות ברדיו. רק על זה יכולתי לחשוב מאז שהייתי בן חמש" (הווארד סטרן בספרו האוטוביוגרפי "פרטים אינטימיים", הוצאת סיימון ושוסטר).

סטרן, בנו של בעל אולפן הקלטות, אכן הגשים את חלומו והחל משנות ה-80 של המאה שעברה הפך לשדרן הרדיו המפורסם ביותר בארצות הברית ואף מחוצה לה. כל זאת בזכות "המופע של הווארד סטרן", תוכנית הבוקר שבה סטרן מדבר על הכל – מחיי המין הפרטיים שלו, דרך שיחות עם חשפניות ופרוצות שלעתים גם מתפשטות באולפן ועד להתייחסויות ביקורתיות לנושאים אקטואליים ובדיחות גסות על מגזרים שונים בחברה האמריקאית – בלי לדפוק חשבון לאף אחד, כולל אפילו לוועדת התקשורת הפדרלית, שקנסה אותו במיליוני דולרים בשל ההתבטאויות הוולגריות שלו.

ואולם, אף על פי שהשפה הבוטה של סטרן אינה תמיד קלה לאוזן, בייחוד לא בשעות שבהן התוכנית שלו משודרת (שש עד 10:30 בבוקר), היא הצליחה לצבור לעצמה קהל מאזינים ומעריצים אדיר והיוותה השראה לדור חדש של שדרנים שיצאו מהמסגרת המקובלת של שידור רדיופוני, שכללה דיווחי תנועה והשמעת מוזיקה.

בשנת 1979 שרה להקת הבאגלז את השיר הידוע "הווידיאו הרג את כוכב הרדיו", אבל בזכות המהפכה של סטרן, שנבחר בשנת 2006 על ידי המגזין "טיים" לאחד ממאה האישים המשפיעים בעולם, נראה כי התחזיות לגבי מותו של הרדיו היו מוקדמות. "אנשים שוב מדברים על רדיו", אמר סטרן בריאיון למגזין האמריקאי "הרולינג סטון", שהקדיש לו כתבת שער ביוני 1990. "כמו שאני מבין את זה, עשיתי רבות כדי לרומם את המדיום הזה".

האיש הקטן מהרדיו

 צ'ארלס דיוויד הרולד, חוקר אלקטרוניקה מסן חוזה שבקליפורניה, נחשב למי שביצע את השידור הרדיופוני הראשון בשנת 1909, ובין 1912 ל-1917 הוא גם היה הראשון שסיפק לוח שידורים מסודר לקהל מאזינים. תחנות הרדיו המסחריות הראשונות החלו לפעול ב-1919 בארצות הברית ובקנדה ובכמה מדינות באירופה, ועד היום מתנהל ויכוח לגבי זהותה של התחנה הראשונה בעולם.

כמאה שנה לאחר מכן, מתברר כי הרדיו עדיין נחשב למדיום פופולרי ביותר. על פי ספר העובדות של סוכנות הביון האמריקאית לשנת 2010, קיימות כ-44 אלף תחנות רדיו שפועלות ברחבי העולם (המשדרות בתדרי AM/FM ובגלים קצרים), בלי להוסיף עוד אלפי תחנות רדיו שמשדרות דרך האינטרנט ותוכניות אינטרנט משודרות (Podcasts) של גולשים פרטיים.

על פי הדוח העולמי השנתי למעקב אחרי חינוך לכל (EFA Global Monitoring Report) שמפרסמת סוכנות החינוך והתרבות של האו"ם (אונסק"ו), נכון לשנת 2012 לפחות 75 אחוז ממשקי הבית במדינות המתפתחות מחזיקים בגישה לרדיו. בפיליפינים, הוועדה הלאומית לתרבות ולאמנות מסרה בשנת 2012 כי הרדיו מגיע ל-85 אחוז ממשקי הבית במדינה, בעוד הטלוויזיה מגיעה לפחות מ-60 אחוז מהאוכלוסייה.

מכון המחקר "נילסן" למדידת רייטינג דיווח בספטמבר האחרון כי 92 אחוז מכלל האמריקאים – 242 מיליון בני אדם – מאזינים לרדיו בכל שבוע, כולל 92 אחוז מהצעירים בגילים 12 עד 34.

בנובמבר 2011 קיבל מעמדו המכובד של הרדיו גושפנקה רשמית של האו"ם, כאשר סוכנות אונסק"ו החליטה להכריז על "יום הרדיו הבינלאומי", שיצוין מדי שנה ב-13 בפברואר, היום שבו נוסד רדיו האו"ם בשנת 1946. "מאז המצאתו לפני יותר ממאה שנה, הצית הרדיו את הדמיון, פתח דלתות לשינוי ושימש כערוץ למידע להצלת חיים", אמר מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, במסר מיוחד שפרסם לכבוד האירוע. "הרדיו מבדר, מחנך ומעדכן. הוא מקדם ביטוי דמוקרטי ומשפיע על רעיונות".

בשיחה עם "מסע אחר" תיאר מייקל קית', חוקר תקשורת אמריקאי שגם כתב ספרים על הרדיו, את סוד הקסם של המכשיר. "הרדיו הוא אינטימי וחי. הוא חבר, חיבור אנושי", הסביר. "הרדיו הוא מיידי ועדכני. הוא מספק מידע מיידי. המדיום הוא מגוון עם מאות פורמטים שונים. והוא חינמי!".

לאורך השנים, נאלץ הרדיו לעמוד בתחרות קשה מול אמצעי תקשורת המוניים חדשים כמו הטלוויזיה, המחשב והטלפון הנייד. ואולם, קית' מסביר כי יכולתו של הרדיו להשתלב עם האינטרנט וכך להרחיב את תפוצת שידוריו ולספק לגולשים כלי לבטא את עצמם – היא שאפשרה לו להצליח גם בתחילתה של המאה ה-21. מכון נילסן מצא כי בשנת 2011 האזינו שליש מהאמריקאים – מרביתם צעירים בגילים 18 עד 34 – לרדיו ברשת האינטרנט, נתון שמלמד על חדירת הרדיו גם לדור הצעיר.

מדברים מהשטח

מלבד השמעת מוזיקה מכל הסוגים ומכל הזרמים, דיווחים חדשותיים מקומיים ועולמיים, חדשות כלכליות, שידורי ספורט וכמובן גם דיווחי תנועה ושיחות עם מאזינים, הרדיו ממלא גם משימות חברתיות וחינוכיות, בעיקר באזורים נידחים במדינות העולם השלישי. הדוח העולמי השנתי למעקב אחרי חינוך לכל ציין לטובה בשנת 2012 את הרדיו האינטראקטיבי בדרום סודן, שמספק מדי יום שיעורים של חצי שעה באנגלית, בשפה המקומית, במתמטיקה ובכישורי חיים.

מניסוי בתחום החקלאות (אחד הענפים המרכזיים בכלכלה האפריקאית המסורתית) שנערך בבורקינה פאסו ובניז'ר ושממצאיו פורסמו בשנת 2011 בכתב העת Journal of Agricultural Education and Extension, עולה כי הדרכות ברדיו סייעו לחקלאים בכפרים ללמוד שיטה חדשה לאחסון התבואה. על פי נתוני הניסוי, בכפרים שנעשה בהם שימוש בשידורי רדיו לצד הדגמות בשטח היה אימוץ השיטה החדשה גבוה ב-23 אחוז בניז'ר וב-30 אחוז בבורקינה פאסו, לעומת כפרים שנעשו בהם רק ההדגמות.

אחד הביטויים הבולטים להיבט החינוכי-חברתי של המדיום הרדיופוני הוא הרדיו הקהילתי, אשר פונה לתושבים באזורים גיאוגרפיים מוגדרים או לקבוצות אוכלוסייה מובחנות. חשיבותו של הרדיו הקהילתי היא בכך שהוא נסמך ישירות על התושבים, הן בקבלת רעיונות לשידורים והן בניהול התחנה ובגיוס משאבים, וכך הוא מאפשר לקהילה להרגיש שותפה ומחזק את חופש הביטוי, אחד העקרונות החשובים ביותר בחברה דמוקרטית ופתוחה.

תחנת קוץ' אף-אם (Koch FM), תחנת הרדיו הקהילתי הראשונה בקניה שקיבלה רישיון הפעלה, היא דוגמה בולטת להצלחתו של הרדיו במדינה האפריקאית ומהווה דוגמה גם למדינות נוספות ביבשת. התחנה, שפועלת בשכונת העוני קורוגוצ'ו שבניירובי מאז 2006 ומנוהלת על ידי צעירים מקומיים, משדרת תוכניות בנושאי המלחמה באיידס, נשים וילדים, פוליטיקה וספורט ומעניקה במה לאמנים מקומיים, ומרבית שידוריה מעוצבים בהתייעצות עם התושבים.

חשיבותה של תחנת הרדיו הקנייתית באה לידי ביטוי בסוף 2007, כאשר פרצו המהומות הבין שבטיות ברחבי המדינה בעקבות התוצאות השנויות במחלוקת של הבחירות הכלליות. אנשי התחנה שידרו ללא הפסקה מסרים ממנהיגים מקומיים שקראו לתושבים לשמור על השקט ולא להצטרף לאנרכיה. "אנשים ציפו שיהיה פיצוץ בקורוגוצ'ו", סיפר מנהל התחנה, טום מבויה, לאתר האינטרנט של האו"ם. "אבל המסרים האלה עבדו. הם שכנעו את האנשים והכל נרגע".

יש עם מי לדבר

תפקיד נוסף, וחיוני לא פחות, יש לרדיו בעתות חירום כגון אסונות טבע. בנובמבר האחרון פגע בפיליפינים הטייפון הייאן, שנחשב לחזק ביותר שתועד אי פעם, גבה את חייהם של אלפי בני אדם והשפיע על חייהם של מיליוני תושבים נוספים. ימים ספורים לאחר מכן התייצב צוות ראשון של עובדים מתחנת הרדיו המקומית FEBC בעיר טקלובן (Tacloban) שנפגעה קשות, והחל לשדר מידע עדכני בנוגע לאסון הטבע, פרטים על אזורי חלוקת הסיוע ומידע חיוני מהרשויות המקומיות. בהמשך אפשרו השדרנים לתושבים לעלות לשידור ולדבר על מצוקותיהם בעקבות האסון. נוסף על כך חולקו מכשירי רדיו ניידים, שמופעלים באמצעות אנרגיה סולרית, כדי לאפשר לתושבים לשמוע את החדשות והעדכונים גם בלי להיסמך על מקור חשמל.

"כאשר הגענו לטקולבן ביום החמישי שאחרי הטייפון, הכבישים עדיין היו חסומים באופן חלקי והנסיעה שלנו בלילה, על גבי משאית סיוע משדה התעופה ההרוס חלקית לבית העירייה, נראתה כמו סרט מדע בדיוני על סוף העולם. ראינו שריפות בוערות, הריסות בכל מקום ואנשים הולכים בצדי הדרך עם שקי סיוע", סיפר מייק אדמס, המתאם הבינלאומי של "רדיו לתגובה ראשונה" (First Response Radio) בשיחה עם "מסע אחר".

"רדיו לתגובה ראשונה" הוא צוות בינלאומי של תחנות רדיו כמו FEBC, ארגונים בלתי ממשלתיים וממשלות שמטרתו להתחיל בשידורים באזורי מצוקה בתוך 72 שעות מרגע התרחשותו של אסון טבע. את השידורים מבצעים באמצעות ערכות ניידות של "רדיו במזוודה", שמכילות אולפן, משדר FM ואנטנה, שמאפשרים להעביר את השידורים למרחק של 20 קילומטר.

ארגון הסיוע ההומינטרי "מקורות תקשורת בריאות" (HCR) גיבש את הרעיון אחרי שבאסון הצונאמי שפקד את אסיה ב-2004 עבר יותר מחודש עד שהחלו השידורים, זמן ארוך מדי עבור המיליונים שנזקקו לעזרה. בעקבות זאת החלו סדנאות תיאורטיות ומעשיות להכשרת צוותי תקשורת מקומיים במדינות באסיה, ומאז פעלו אנשי "רדיו לתגובה מהירה" אחרי רעידות אדמה ושיטפונות באינדונזיה, בפקיסטן, בהודו ובפיליפינים.

אדמס מספר כי התגובות של התושבים לפעילות הרדיו הן "יוצאות מן הכלל". "כאשר הצוות מתחיל להתקפל אחרי שמבצע החירום הסתיים, המקומיים תמיד מתחננים שהם יישארו ומרגישים שהם הפכו לחברים", הוא אומר.

כאשר שיטפונות הציפו את מרבית מחוזותיה של תאילנד לפני יותר משנתיים, קיבלו אנשי התחנה המקומית של FEBC, באחת התוכניות שאפשרה לניצולים לעלות לשידור, שיחת טלפון מרגשת: "אני מאזינה זה תקופה ארוכה לתוכנית וזו הפעם הראשונה שאני מתקשרת לתחנה", סיפרה האישה. "הבית שלי מוצף ואני בקומה השנייה. אין לי חשמל או מים, אבל יש לי רדיו שמשתמש בסוללות. כמה נפלא! זה החבר שלי ששומר עליי מבדידות".

הקשר האינטימי הזה בין השדרנים למאזינים, מציין מייקל קית', הוא הסיבה שהרדיו ימשיך לזכות לפופולריות רבה גם בעתיד. "ציבור המאזינים תמיד ירצה קול מקומי שיתייחס לצרכים החשובים ולסוגיות המרכזיות שקיימות בחברה", הוא אומר. "המאזינים גם תמיד ישתוקקו לבן לוויה שאפשר להיקשר אליו ולהקשיב לו".