ינטל במעוז אביב

"השפה הפמיניסטית היא לא השפה הראשונה שלי", אומרת לי חברת הכנסת ד"ר רות קלדרון, האישה שהקימה בגיל 27 את בית המדרש השוויוני הראשון בארץ, "אלול". עשור לאחר מכן ייסדה את עלמא, מדרשה לתרבות עברית במרכז תל אביב, כתבה ספר ודוקטורט בנושאי האגדות התלמודיות, גידלה שלושה ילדים, ולאחרונה נכנסה לכנסת במפתיע כשסיעתה יש עתיד שברה את כל הציפיות הפוליטיות של כל הפרשנים.

אנחנו יושבות במעוז אביב, במטבח ביתה הפתוח אל הסלון. בחוץ מדשאות ירוקות וציפורים מצייצות. בחדר הסמוך מתכוננת נעמי בתה ליציאת שישי בצהריים. כשנעמי – נערה תל אביבית מן המניין, דקיקה ויפהפייה, בחולצה חושפת כתף, מכנסוני ג'ינס קצרצרים וגרביונים שחורים חצי שקופים – יוצאת לבסוף מהחדר, קלדרון מחייכת אליה ואומרת: "נעמיקי, התלבשת מאד יפה". אני מופתעת בשקט. אמנם ידעתי שח"כ קלדרון לא דתייה, אבל חשבתי שאולי בכל זאת היא שומרת מצוות. או מסורת. לא שבאמת ברור לי מה זה אומר, לשמור מסורת. הרי אם יש משהו שקלדרון הוכיחה בכל פועלה הענֵף הרי זה שיש כל מיני דרכים, לא בהכרח דתיות מאד, לשמור את המסורת. בעיקר לא ברור לי, בתכלס, במה היא מאמינה.

"אני חילונית", קלדרון מבהירה. "אבל אדם מאמין. אני לא יודעת אם יש אלוהים או אין אלוהים, אבל אני רוצה לחיות כאילו שיש אלוהים. יש לי רגשות דתיים, אבל אני אוהבת את החופש. כל מהלך שעשיתי בחיי, ההשתוקקות שלי להגיע לתלמוד ולהיות בבית מדרש, הוא מהלך של השתחררות, של רצון להשתחרר מהכבלים ולהיות חופשייה".

איך אפשר להשתחרר מכבלים דרך הדת היהודית? יהדות היא לא בדיוק הדבר הראשון שמתקשר בעיניי לחופש.

"גדלתי במשפחה ספרדית מסורתית כאן, במעוז אביב, שבה הרגשתי שאמא שלי ואני נכנסות למקום מאד מוגבל. לכולם אצלנו קראו דוקטור חוץ מלאמא שלי. היא גמרה תיכון מקצועי במגמת מזכירות אבל היא היתה האדם הכי מוכשר בבית, הכי יצירתית. חלוקת התפקידים היתה שהיא הדפיסה, במכונת כתיבה, בהתחלה את הדוקטורט של אבא שלי ואחר כך את המאמרים. היא לא נהגה והם – אבא שלי והאחים שלי – נהגו. היא בישלה והם אכלו. היא ניקתה והם עברו לסלון. משפחה ספרדית. אבא שלי נסע כל הזמן לחו"ל, הוא עבד באו"ם, ייעץ לגבי איסום תבואה למדינות נחשלות, והיא היתה פה. נמל הבית. כולם אהבו אותה והיא היתה השמש של חיינו, היינו תלויים בה. היא נפטרה כשהייתי צעירה וזאת היתה מכה אדירה עבור כולנו, בעיקר עבור אבא שלי, שלא ידע איך לחיות אחר כך. הרבה למדתי ממנה ואני רוצה להיות כמוה, אבל הרגשתי את התסכול ואת הרצון שלה להרפתקאות, להיות בחוץ לארץ, לצאת".

אז בעצם גדלת בבית של שומרי מצוות?

"לא, היינו חילונים אבל בולגרים. את לא יודעת איך זה אצל בולגרים? היהדות קיימת כל הזמן אבל באופן חביב וידידותי, של קידוש בשבת, בית כנסת ביום כיפור. היהודיות הייתה דבר חשוב אבל לא במובן של קיום מצוות. כשאני מדברת על הרצון שלי לחופש אני לא מתכוונת לשחרור מעול מצוות. תראי, יש תמיד נשים שיחזיקו את השיטה הישנה. שיגידו, אנחנו אוהבות להיות בבית, זה החופש שלנו, האמיתי. אני לא השתכנעתי. יש כמובן בחירה לגיטימית כזאת, ואצלנו הכל נעשה מתוך אהבה רבה. ראיתי שאבא שלי אוהב מאד את אימא שלי ושאוהבים אותי. אבל זה היה ברור שהאחים שלי ילכו ללמוד רפואה, יעשו משהו, יצאו מהבית. אצלי זה היה כמו ב'ינטל', שהיא רוצה להיות עם הבנים. הייתי טום בוי, גם בספורט. אני רוכבת על אופנוע. רציתי להיות מאלו שיוצאים, שלא נשארים. ועכשיו, תמיד כשאני טסה לחו"ל אני מרגישה שאימא שלי טסה איתי. כשקיבלתי דוקטורט הרגשתי שאימא שלי נמצאת איתי. כשכתבתי ספר הרגשתי שעשיתי את הדברים שאימא שלי רצתה".

ובכל זאת, לא הלכת על רפואה או משפטים או חקלאות, הלכת ללמוד יהדות.

"כן. זה היה מאד לא רגיל בשכונה. אימא שלי אפילו דאגה שאחזור בתשובה. עירית לינור הייתה חברה טובה שלי, היינו הולכות יחד לבית ספר. היא תמיד השתוממה ולא הבינה מה זה מעניין אותי".

ח"כ קלדרון נואמת בכנסת

זה באמת מעניין, איך פתאום זה עניין אותך.

"אני לא בטוחה. אולי זה קשור לזה שכשהייתי בת 14־15 נסענו לאוסטרליה. אבא שלי יצא לשבתון. הייתי היהודייה היחידה בבית הספר התיכון, בקנברה, שנת 1975. מהצופים ומהשכונה ומהשייכות עברתי לגלות. שאלו אותי בבית הספר על המגן דוד שענדתי, אם זה סמל המכשפות. שאלו אם אבא שלי רוכב על גמל. יחד עם ההבנה שהצופים אינם מראת העולם הבנתי גם שהישראליות לא הסבירה לי מספיק טוב מה אני. הלכנו שם לבית כנסת, לקהילה היהודית שהייתה בעיר, וראיתי כמה שאני בורה. זאת הייתה פדיחה. לא הכרתי את הסידור. והיה עוד משהו שקרה שם. יום אחד הגיעה שולמית אלוני להרצות. אבא שלי לא מאד אהד אותה, הוא היה בית"רי. אימא שלי הייתה דווקא שמאל, קומוניסטית, שומר צעיר בצעירותה. אני לא התעניינתי אז במיוחד בפוליטיקה, אבל מה שהפתיע אותי וזכרתי עוד שנים אחר כך היה ששולמית אלוני, החילונית לגמרי הזאת, דיברה על התנ"ך והכירה אותו באופן מרשים כל כך. הרגשתי שלא ייתכן שאני אהיה עם הארץ, שזאת לא תהיה השפה שלי. אז החלטתי שלפני שאלך ללמוד את התחום שבו אתמקצע, אקדיש שנה ליהדות ואלמד את זה באופן מסודר".

אני מבינה לחלוטין את הרצון ללמוד על התרבות שלך, שלנו, ואני אפילו קצת נוזפת בעצמי על כך שאצלי הדחף הזה לא התעורר עד גיל כל כך מאוחר. נדמה לי שכל כך כעסתי כשהגלו אותי בגיל 12 לעזרת נשים, עד שהתעורר אצלי אנטי מוחלט.

"זה גם מאד הפריע לי. לכן הפכתי ללוחמת בעניין הזה. אני זוכרת את זה, כשהעיפו אותי מהלמטה של הבית כנסת, זה קרה כבר כשהייתי בת 6־7. התעצבנתי נורא. הרגשתי שזה לא מגיע לי. הייתי מתחת לטלית של סבא שלי ומישהו ניגש ואמר שאני צריכה לעלות למעלה. אני זוכרת שחשבתי, מה, כשאתה מסתכל עליי זה מה שאתה חושב? וגם משעמם שם למעלה. יושבות כולן ומרכלות על אנשים שאת לא מכירה. גם כשעשיתי במהלך החיים ניסיונות להיכנס לקהילה מתפללת, המקום הנשי הזה לא התאים לי. אבל בבית ההורים היהדות הייתה מקום שמח. ובבית הכנסת באוסטרליה לא הייתה הפרדה. אפילו הזמינו אותי להלביש את התורה, נתנו לי לגעת. אמנם לא עלה על דעתי אז שארצה לקרוא, אבל היה שם משהו מאד נעים, מקבל. כשחזרתי לפה, לצופים, העולם של מעוז אביב נראה לי פתאום צר. ובכל זאת, החוויה הראשונה שלי בתלמוד הייתה דווקא פה, בליידי דיוויס, בתיכון. איזו מורה חלתה והמנהל, שנהר, עשה לנו סימסטר בתלמוד והרגשתי שזה מאד יפה. הוא היה חילוני לגמרי אבל לימד אותנו סוגיה, והייתה בחינה בסוף וקיבלתי 100 והרגשתי שזה פשוט מתאים לי. הלכתי לסמינרים של גשר ולסמינר המשך בצפת, אבל שם הרגשתי מניפולציה גדולה מדי וברחתי. כל פעם שהרגשתי שלוקחים לי את החופש, התקוממתי ועזבתי. לקח הרבה זמן עד שהבנתי שיש עוד כמוני בדיוק. זה לא הצטרף מיד לאיזו תיאוריה. היה לי ברור שבסוף אני אלמד משהו אחר, משהו בתרבות. כמו שאבא שלי נהג לומר, בצחוק, 'מדעי הריח והיסטריה כללית'".

שקט שווה כסף

התוכנית המקורית ללמוד שנה יהדות הובילה אותה ללימודי מקורות ישראל בסמינר אורנים. מפה לשם נשארה שם שש שנים. "עשיתי בי.איי, תעודת הוראה, למדתי מחשבת ישראל, מקרא ופילוסופיה. שם הכרתי את החבורה שאחר כך הקימה את המדרשה באורנים. היינו חבורה אידיאליסטית. למדנו ברנר וגורדון ופיירברג. שם נטבלתי במיינסטרים הישראלי הקיבוצי. בהמשך הדרך נכנסתי גם לחוג בתלמוד בירושלים ונטבלתי גם בתרבות הירושלמית הדתית. הייתה לי היקסמות גדולה מכל החברות האידיאולוגיות האלה, אבל התפכחתי מכל אחת מהן. בקיבוץ ראיתי את מה שזה עושה לפרט ואת הצדדים הקשים של החיים בחברה סגורה, בעולם הדתי ראיתי את השקר ואת הבעייתיות העמוקה ביחסים בין גברים ונשים. בסופו של דבר חזרתי וכאן אני חיה, בבית ההורים במעוז אביב. זה המקום שמתאים לי, המרחב העירוני".

בתוך המרחב העירוני היא הפכה להיות הסמן היהודי. האישה שייסדה את תיקוני השבועות בעלמא, לילות שהפכו להיות אירוע מבוקש במיוחד. נאום הבכורה שלה בכנסת, שבו דיברה על תשוקתה לעולם הידע היהודי באמצעות סיפור תלמודי, עורר תשומת לב עצומה, זכה לשיתופים רבים ברשת ויותר מ־200 אלף צפיות ביוטיוב. לצד התמיכה והתגובות הנרגשות שהוא עורר הוא זכה גם גם לביקורת קשה, הן מצד יהודים חרדים והן מצד מעוז השמאל התל אביבי החילוני.

נדמה לי שהעניין הזה של להיות שרוי ביהדות לא מתאים לכולם. אולי מכאן באה ההתנגדות החילונית־שמאלנית כלפי נאום הבכורה שלך כפי שהיא באה לידי ביטוי בבלוגים ובמאמרים במקומות כמו "הארץ".

"ההתקוממות על הדברים שאמרתי היא מהצד של מפא"י ההיסטורית, שהתחילה את שיתוף הפעולה החילוני־חרדי. בן גוריון אמר לחרדים – ואחר כך בגין המשיך את דרכו – אנחנו השלטון, ואנחנו ננהל את המדינה כפי שאנחנו רוצים, בניגוד מוחלט לערכים שלכם. אתם תתנו לנו את כל הקולות שלכם, ותמורת כל זה נממן לכם אוטונומיה שבה תחיו איך שאתם רוצים, לא נתערב לכם, נשפוך לשם מיליארדים, ולנו תהיה תמיד ממשלה יציבה, כי אתם לא מסתכלים בכלל על מה אתם חותמים, כי זה לא מעניין אתכם, זאת לא הארץ שלכם. משיקולים פוליטיים, הוחלט שהשקט הזה שווה לנו את הכסף. כשבן גוריון התחיל עם זה הקהילה החרדית הייתה קטנה, והוא חשב שזה הולך להיעלם. הוא חשב שהחרדים הם זן נכחד. אחר כך השלטון ראה שזה לא נעלם, ושהמדינה מממנת אוטונומיה אנטי ציונית לצידה. אבל זה המשיך. זה המשיך מיהדות התורה לש"ס, בשקר פנימי של החרדים, שהמשיכו להצביע בשביל דבר שהם לא מאמינים בו. זה המשיך בציניות נוראית של העולם החילוני כלפי העולם היהודי. 'מממנים אתכם ותעזבו אותנו, באימא שלכם'. זה הצדיק בורות מחפירה, שאותה הרגשתי אז כשהייתי ילדה. אתה לא רואה צורך להבין לא ברמב"ם ולא בכוזרי, לא בספרד ולא באשכנז, לא בתימן ולא בכלום. אתה לא יודע לקרוא משנה. זה כמו לא להכיר חלק מהמשפחה. זה כמו שהיו אומרים לך: 'סבתא שלך? תעזבי, את לא צריכה להכיר'. אבל זאת סבתא שלך! ואם את לא תכירי גם את הצדדים היפים וגם את הצדדים האפלים של המשפחה שלך, לא תוכלי להיות את. גידלו אותנו עם הדרה של חלק שלם מההיסטוריה שלנו. ואלה שכעסו עליי הם אנשים שעושים אנליזה שלוש פעמים בשבוע, אבל מכחישים חלקים שלמים בעצמם וגם זועמים על זה שאני מוציאה את זה לאור, שהכחשנו את הגלותיות. זה אגב התהפך עכשיו, תל אביב היא עכשיו הגבר העדין. פעם החילונים היו התנ"ך והדתיים היו התלמוד. ועכשיו ירושלים היא מקראית, לוחמת, ותל אביב תלמודית, גלותית".

דווקא הגלותיות התל אביבית במובן החדש, כלומר שאנשים כאן מרגישים קוסמופוליטיים, קצת מנותקים מיתר המדינה אולי, זה דבר שתל אביבים רבים היו שמחים לשמר. הפחד הוא לוותר על החופש הזה, על האפשרות לאי אחד בכל הארץ שבו מותר להתרחק מהשורשים ולנוח קצת מהמסורת. החרדה היא שלא ירשו לנו להיות הומואים ולסביות, פמיניסטיות, לובשות מיני והוללות. אנחנו המעוז האחרון של החופש.

"אבל אנחנו החילונים, אנחנו הרוב. אז אנחנו מפחדים מהחרדים? אנחנו יכולים לקבוע לעצמנו. הם אפילו לא 20 אחוז!"

אין לנו אפילו אוטובוסים בשבת, אז כנראה שאנחנו לא קובעים לעצמנו.

"את זה אנחנו החלטנו, לא החרדים. יש עתיד בעד תחבורה ציבורית בשבת. לא כדי לעצבן, פשוט כדי לאפשר. אבל לא נמכור את היהדות בשביל קואליציה. היהדות יקרה מדי בשביל להשאיר אותה לחרדים. אני מכבדת את הדרך שלהם, אבל יש כל מיני דרכים להיות יהודי. אינטלקטואלים חילונים יודעים שפות, יודעים לאקאן, תיאוריות ביקורתיות צרפתיות, תורות מזרח אסיה, אבל הם בורים באגף ידע שלם שהוגלה. יש כמובן תרבות עברית שלמה, של 100 השנים האחרונות, אבל היא צמחה ממאות השנים שקדמו לה, ואי אפשר פשוט להתעלם מהן. בן אדם שיש לו 2,000 שנות שפה והוא משתמש ב־60 הוא עם הארץ. מי שאוהב ספרות, שירה, תיאטרון, איך הוא יכול?".

אני מבינה את חוסר הרצון למכור את היהדות למען הקואליציה. אבל מה לגבי מכירת הסיכוי לשלום? אחת הדאגות המרכזיות של השמאל התל אביבי היא שהחבירה עם הבנטים כדי להוריד את שלטון החרדים משמעה כוח עוד יותר גדול למתנחלים.

"בואי נשים את זה על השולחן. קודם כל לפיד הלך לשלי, והיא לא רצתה. ביבי ידוע כמנסר והוא לא הצליח לנסר את הברית עם בנט. לא מרוב אהבה זה לזה אלא כי לא רוצים ממשלת ימין־חרדים. יש במפלגת הבית היהודי אנשים שכל ערכי חיי במחלוקת עם ערכי חייהם. אנשים שגרים בחברון למשל, או מתנחלים אחרים. אבל כל חיי הייתי במסגרות כאלו ואחרות עם דתיים לאומיים ובסופו של דבר הם תמיד יישרו קו עם החרדים. זה קרה ב"אלול" אחרי רצח רבין ועם רבני צהר. ואצל נפתלי בנט, בפעם הראשונה, יש הזדהות חזקה עם הישראליות לא פחות מאשר עם החרדיות. זה דבר נדיר. אז נכון, בענייני הפוליטיקה אנחנו חלוקים לחלוטין. אנחנו בעד שתי מדינות לשני עמים ומו"מ מיידי והם לא. אבל בעניין הדת, יש כאן משהו חדש. עוד לא הייתה ברית דתיים וחילונים אמיתית, לא כזאת שנעשית בציניות ומתוך התייחסות לשלטון כאל שלטון גויים, שמותר לרמות אותו. וכמו שאנחנו עובדים עם בנט, בנט עובד איתנו".

וזה לא בעייתי בעינייך? את היית רגישה לבעייתיות שבהדרת הערבים במדינה כשכתבת סטטוס בפייסבוק שמביע צער על חוסר היכולת של הח"כים הערבים לשיר את ההמנון. יאיר לפיד, לעומת זאת, אמר את אמירת ה"זועביז" הגזענית.

"אני לא יאיר לפיד. אני מכירה אותו ואת משפחתו שנים ולא שמעתי ממנו משפט גזעני מעולם. אם את שואלת אותי לדעתי בעניין השטחים, אני חושבת כמו שכתוב בתנ"ך, שום דבר לא שלנו, אנחנו פה בשכירות. האדמה לא שלך אלא של אלוהים. ואם לא תתנהג כמו בן אדם, האדמה תקיא אותך. צריך קודם כל לראות את הפלסטינים כבני אדם, להפסיק להכחיש שלכולנו אותם שורשים. אנחנו לא בדיוק בשכונה קלה, אבל את מה שאנחנו יכולים לתקן אנחנו צריכים לתקן ואני מקווה שאוכל לתרום לכך את חלקי. תראי, יש לי כל כך הרבה סימני שאלה על איך זה להיות חברת כנסת, איך נראית העבודה, המלאכה של פוליטיקה, וכולם אומרים לנו, חכו חכו. אבל הרי את לא מתהפכת פתאום והופכת להיות מישהי אחרת עם הכניסה למשכן. אני בת 51, אני כבר מכירה את עצמי, ואני מקווה שאני כן אוכל לייצג את הליברליות, את ההומניזם, את ההוגנות, ופשוט להיות בן אדם".