לקבל ארבעה כוכבים זה טוב. אלא אם כן אתה חיים כהן, ואז זה מאכזב

יאסו ברכבת. גירוס טלה ביפו תל אביב (צילום: אסף קרלה)
יאסו ברכבת. גירוס טלה ביפו תל אביב (צילום: אסף קרלה)

פעם זו הייתה מסעדה חד פעמית, אי של איכות בלתי מתפשרת בתוך אוקיינוס של חלטורה. אלא שמאז קרו כמה דברים - זה לא שהיא התדרדרה, אלא שהאוקיינוס מסביב נורא התקדם (כן, גם בזכות ההשפעה שלה). האוכל עדיין טוב מאוד, אבל אנחנו לא באנו ליפו תל אביב בשביל "טוב מאוד"

15 במרץ 2023

מאז שהיא נפתחה, אי שם בתחילת העשור הקודם, "יפו תל אביב" נחשבה, לגמרי בצדק, אחת המסעדות הטובות בעיר. ובאמת, איך אפשר שלא. האוכל, האווירה, כולם היו בטופ, אבל מעל הכל היה חיים כהן. כלומר "חיים כהן" – לא חיים כהן האדם, איש מקסים וחברותי שבאמת מפיץ סביבו מין הילה של חביבות בלתי נגמרת, אלא "חיים כהן" המיתוס, מגה זורד של שף, ידוען, שף, כוכב טלוויזיה ואהוב האמהות, שחרג מזמן מקיומו האנושי והפך לגורו קולינריה על-זמני, חוצה מגזרים, מרובה פלטפורמות ועתיר מחמאות.

יפו תל אביב הייתה לאורך כל השנים האלו הייצוג הארצי המושלם של אידאת "חיים כהן". אי של קלאס בלתי מתפשר בג'ונגל המזרח תיכוני. סטנדרט של איכות בתוך אוקיינוס בינוניות וחלטורה ישראלית. בלי קיצורי דרך, בלי נפילות, ובלי מנות זולות. שלם הרבה, קבל איכות. לא הדיל המושלם (בכל זאת, עדיף לשלם מעט ולקבל איכות) אבל בהחלט משהו שאפשר לחיות איתו. "חיים כהן" המציא שם מחדש את החיבור בין המטבח הערבי למודרניות הישראליות, ועל הדרך גידל את הדור הבא של הקולינריה המקומית. אם היה לך ערב אחד בתל אביב של 2013 ורצית לטעום משהו שהוא גם קלאסי אבל גם מודרני, גם חדשני אבל גם עם שורשים, גם הכי ישראלי וגם הכי קוסמופוליטי, זה המקום שהיית הולך אליו.

מפות לבנות וקירות בטון חשופים? מה שתגידו. יפו תל אביב (צילום: ירון ברנר)
מפות לבנות וקירות בטון חשופים? מה שתגידו. יפו תל אביב (צילום: ירון ברנר)

עשר שנים אחר כך הכניסה ליפו תל אביב מחזירה מהר מאוד נשכחות, אבל גם מעלה סימני שאלה. אנחנו באמת עדיין בקטע של קירות הבטון החשופים? לא סיכמנו שכל הצניעות המזוייפת הזו היא בדיחה? ואיך זה מסתדר עם המפות הלבנות? לא קיבלתם את הממו על זה שהן הפכו לסימן הישראלי המובהק של "אנחנו עומדים לז'נגלר אותך במחיר"? והרעש. וואו הרעש. לא מוזיקה בווליום מופרך ובטח בלי ריקודים על השולחנות, אבל אקוסטיקה מזעזעת שהופכת כל נסיון לדבר עם מישהו שלא יושב ליטרלי עליך, למשימה בלתי אפשרית. למרבה המזל לא באנו לדבר, אלא לאכול, והנה מגיעות הפוקצ'ות, שתמיד היו וואו (וזה בכלל כיף כי קיבלנו אותן על חשבון הבית).

הגיעו שתי פוקצ'ות שנראו בדיוק אותו דבר כמו פעם. הן היו אחלה, עשויות בדיוק במידה ולמרות שבפני עצמן הן היו קצת אנמיות זה לגמרי לא הורגש. בעיקר כי הן הגיעו עם צלוחית קטנה של המטבל הכי טוב והכי מעניין שאכלנו בשנה האחרונה. מין קונפי שום עם בצלים מקורמלים שהיו השילוב המושלם בין מתוק לבין חריף. תחשבו על כנאפה עם סחוג, אבל בקטע ממש טוב. מה שעוד לא ידענו אז, הוא שזה שזה היה הרגע (כמעט) הכי מעניין של הארוחה.

זה התחיל להתברר כשהגיעו המנות הבאות. אחת תוארה בתפריט כ"סביצ'ה דג ים, חלב שקדים, עשבים, פומלה, שמן ירוק". על השניה נכתב "שורשים בטאבון, קרם סקורדיליה". שתיהן היו מוצלחות, ובשתיהן קיבלנו בדיוק את מה שהזמנו. אבל אצל שתיהן זה גם הסתיים בדיוק שם. לא היה שום דבר מרגש, לא היה שום דבר מסעיר. אולי לפני עשור זה היה חדשני או חוויה. ב-2023 זה היה ביצוע טכני מדוייק אבל חסר נשמה, חסר תחכום או חדשנות וחסר הקשר.

המנה היחידה שנותרה שנויה במחלוקת. השישברק ביפו תל אביב (צילום: אסף קרלה)
המנה היחידה שנותרה שנויה במחלוקת. השישברק ביפו תל אביב (צילום: אסף קרלה)

אפשר לעבור ככה, סעיף סעיף, על כל מה שהזמנו ולקבל את אותה תוצאה בדיוק. הניוקי עם התרד הטורקי. קערית פירות הים עם כיסוני השרימפס. במקום לכתוב ביקורת יכולתי באותה מידה לשים תמונה של התפריט, לסמן בעיגול את מה שאכלנו, ולכתוב ליד "אחלה מנה" וזה היה נכון. לא הייתה מנה אחת שלא הייתה טעימה או מדוייקת, לא הייתה מנה אחת שלא אהבנו. אולי השישברק, שחלקנו מצא אותו עשיר וכבד מדי. מצד שני היו לא מעט מנות שהוציאו מאיתנו רעשים של עונג. חזה הברווז היה עשוי ברמה בינלאומית והיה אחת מחתיכות הבשר היותר מוצלחות שטעמנו לאחרונה. הגירוס היא מנה מצויינת עם בשר נהדר, נתחי הדג עם הריזוטו זכו לביצוע שנגע בסף השלמות. העניין שכל המנות האלו – גם המוצלחות שבהן – הרגישו גם לא מעניינות, מוכרות, ברגעים מסויימים אפילו קצת משומשות.

יפו תל אביב היא מסעדה שמגישה אוכל נהדר אבל חווית הארוחה בה קצת מבאסת. היא מקצוענית ומדויקת באוכל שלה, אבל היא גם אנכרוניסטית, צפויה ובעיקר חסרת עניין. זה כמו לקבל פרשנות AI של מסעדנות עילית: במבט ראשון זה נראה לגמרי אמיתי, אבל כשמסתכלים מקרוב רואים את החורים בנשמה ואת זה שלמלצר יש שבע אצבעות בכל יד. וזה לא רק באוכל: אפילו השירות, לכאורה מתוקתק ומהוקצע "כמו פעם" הוא לא ממש כזה. "פעם" לא היית מחכה 25 דקות למים וסודה שהזמנת. ואף מלצר לא היה מניח בטעות מנה שלא הזמנת על השולחן, ואז אחרי שתי דקות מופיע פתאום, אומר "זה לא שלכם" ולוקח אותה בלי לשאול אפילו אם כבר נגענו בה.

מקצועי, מדויק, אנכרוניסטי. בויאבז פירות ים. יפו תל אביב (צילום: אסף קרלה)
מקצועי, מדויק, אנכרוניסטי. בויאבז פירות ים. יפו תל אביב (צילום: אסף קרלה)

ואחרי כל זה בכל זאת חייבים מילה על הכנאפה. כי כאן, בפעם היחידה לאורך כל הערב, פתאום הרגשנו. ברור שזאת לא "הכנאפה הכי טובה בארץ" (שכמו החומוס הכי טוב, חייבת להגיע מאיזה חור בקיר בכפר שלוש שעות נסיעה מכל נקודה מאוכלסת במרחב), אבל זאת עדיין כנאפה מסחררת, כזאת שעוטפת לך את חלל הפה בשילוב בין אושר פריך, שמחה מתוקה ונוסטלגיה קרמית. כזאת שאי אפשר להישאר אליה אדיש. בדיוק כמו פעם.

יפו תל אביב, כמו שזיהתה באופן מדויק האורחת מסן פרנסיסקו, היא מקום של אנשים שיש להם חשבון הוצאות. אלו שיותר חשוב להם איפה הם אוכלים ועם מי, מאשר מה. זה מקום בטוח להביא אליו פגישה חשובה ולדעת שלא יהיו נפילות. האוכל בה נשאר אותו אוכל מוצלח מהימים שבה היא הייתה הטופ של העיר. רק שמאז עבר עשור והעיר התפתחה קולינרית והתבגרה. "יפו תל אביב", למרבה הצער, נשארה מעט מאחור.

ועדיין זה 4 כוכבים. יפו תל אביב, יגאל אלון 98

סלט ג’ונאם 64
סביצ'ה חלב שקדים 78
סלקים בטבון 65
גירוס טלה 75
שישברק 75
סלקים בטבון 65
ניוקי תרד 110
פילה דג ריזוטו 190
חזה ברווז 175
בויאבז פירות ים 180
כנאפה 60
שוקלד חמישים וארבע 55
לילות ביירות 55