שיכור מיין: מסע בין היקבים המשובחים של צפון איטליה

ברחבי העולם כיום יש מאות אזורי יין שונים כאשר לכל אחד מהם תכונות ייחודיות משלו. חלק מהאזורים הללו עשירים בסוגים שונים של אדמות, חלקם גבוהים יותר או פחות וחלקם נמצאים בקרבת ים או נהר. העובדה שכל יקב באשר הוא מייצר סוגים שונים של יינות מאלפי זני הענבים השונים שגדלים ברחבי העולם רק מחזקת את מה שחובבי היינות (ה"פלצנים", מכנים אותם לפעמים) הבינו כבר ממזמן: ההבדלים, ולו הקטנים ביותר, בין אזורי היין, משפיעים על איכות היין וטעמו הסופי, ואף על פי שישנו גידול ושיפור עצום באיכות ובמגוון היינות הישראלים עדיין צריכת היין הממוצעת בישראל נכון להיות עומדת על כ-5 ליטרים לאדם לשנה וזה מעט. מאוד. האיטלקים לצורך העניין, שותים פי 8 לפחות. אני יכול להעיד על עצמי שמאז ומעולם השתדלתי להעלות את ממוצע הליטרים, ושנים של התמדה ואהבת יין השתלמו להן סופסוף והכינו אותי היטב לטיול היין הראשון שלי בצפון איטליה.

את הטיול התחלתי בצפון-מזרח המדינה, באיזור שנקרא "וונטו", שנחשב לאחד מאיזורי היין המפורסמים ביותר בעולם, ובצדק. האיזור מתחלק למעין שלושה תתי איזורים הנקראים ואלפוליצ'לה, סואבה וברדולינו. אם נעשה הקבלה למה שאנחנו מכירים פה בישראל אז אפשר לומר, בלשון המעטה, שזה כמו לצאת לטיול ביין באזור הכינרת אבל לכלול בתוכו גם את רמת הגולן, הגליל העליון והתחתון. באזור זה מרבים להשתמש בענבי הגראגאנגה והטרביאנו הלבנים ובזנים האדומים קורבינה, מולינרה ורונדינלה, שמשמשים, לאחר ייבושם בשיטה ייחודית, להכנת יין האמרונה המפורסם.

זה המקום להתעכב ולומר שתרבות היין האיטלקית היא חוויה שאם אתה נתקל בה ללא הכנה ישנו סיכוי סביר בהחלט שתחווה "הלם תרבות". כל "טאראטורייה" או מסעדה בשפתנו, גם אם היא על תקן הפיצרייה שכונתית, מתחזקת תפריט יינות שהיה נותן פייט לכל מסעדה מעונבת בתל אביב. האיטלקים שותים יין כל הזמן, כל היום והקטע הכי מגניב – הם שותים יינות איטלקיים. אבל מסתבר שגם בשוק האלכוהול האיטלקי השוק לא נח ובשנים האחרונות ישנה ירידה בצריכת היין, מה שמוביל אנשים רבים להעדיף יינות זולים ופשוטים יותר וליקבים אין ברירה אלא ליישר קו עם רצון הקהל ולהסתגל למצב החדש, שמביא את היצרנים האיטלקים לעבוד קשה בחיפוש אחר שווקים חדשים למכור להם את תוצרתם. נכון להיום, יותר מ-70% מהתוצרת של כמעט כל יקב מיועדת קודם כל לייצוא, כאשר השוק האמריקאי הוא הגדול והנחשק מכולם.

אחרי נסיעה די קצרה ממילאנו הגעתי לאחת מהערים היפים באיטליה, ורונה. סיבוב קצר במרכז העיר העתיקה, על שלל מבנייה ספוגי ההיסטוריה, זלילת של פרושוטו וגבינות וכמה בקבוקים של יין לבן מקומי (שכמובן עולה גרושים) היוו פתיח מבשר טובות לעתיד לבוא. ממש מחוץ לעיר, איפה שנגמרים הבניינים והמוזיאונים, ויחד איתם האיטלקים שאפשר איכשהו, לתקשר איתם באנגלית, נמצא בין הכרמים רחבי הידיים יקב "פסקווא". לא מדובר ביקב בן מאות שנים כמו באגדות אלא בכזה שהוקם בשנת 1925 על ידי משפחת פסקווא ונמצא בבעלותה המלאה עד היום. ביקב מחכה לי צ'יצ'יליה, ביתו הבכורה של דון קארלו, אב המשפחה שעל אף גילו המבוגר "לא מסוגל לצאת לפנסיה" לדבריו ונשאר מעורב בכל תהליכי ייצור ושיווק היין.

בפסקווא מצליחים לייצר 16 מיליון בקבוקים בשנה במנעד טעמים ומחירים שמאפשר לכל כיס וחיך ליהנות מיינות היקב תוך שהם נשארים עסק משפחתי מצומצם בו אחד האחים הוא היינן הראשי, האחות מנהלת היקב, עוד אחות מנהלת שיווק וכך הלאה. לשם ההשוואה, קבוצת היין הגדולה ביותר באיטליה שמאגדת כמה יקבים יחד מייצרת באיזור ה-60 מיליון ולא באווירה משפחתית. לאחר שערכנו סיור מקיף בכרמים, בפס הייצור ובמעבדה הגענו לחלק המעניין באמת- הטעימות. בחדר שצופה דרך זכוכית כבדה אל תוך חלל עצום בו מתיישנות להן בשקט מאות חביות, נפתחו להם על שולחן עץ כבד, בזה אחר זה, כל יינות היקב. פתחנו בפרוסקו נהדר וקליל ומשם המשכנו מיד בפינו גריג'יו חמצמץ ואחריו שתינו בהנאה גדולה סואבה קלאסיקו. מבחינתי, יינותיהם הלבנים של משפחת פסקווא עומדים כצל חיוור לעומת האדומים המופלאים שהם מייצרים ואם אתם מתלבטים איזה יין כדי לקנות לארוחה משפחתית, תמיד לכו על אדום. אם מתחשק לכם יין מלא וצבעוני לכו על ה"פסימנטו" הנהדר. אם בא לכם להתפנק, כל "ריפאסו" או "אמרונה" שתבחרו בהחלט יעשה את העבודה.

היקב השני אליו הגעתי הוא "קוינטארלי" המפורסם. היקב שוכן לו על גבעה ירוקה בכפר קטן שעטוף כולו בכרמים ועושה משנת 1927 יינות מעוררי קנאה. הזכרת שמו של היקב באוזני יצרנים אחרים מעלה מיד מילים חמות של כבוד והערצה. במובנים רבים, מדובר ב"אב האמיתי" של יינות האמרונה ואלו האחרונים, הנמכרים בכמויות קטנות ביותר, נדיר יהיה למצוא בחנויות. גם יקב זה הוא יקב משפחתי (שמייצר 60,000 בקבוקים בלבד) וכיום מנהל אותו הנכד פרנססקו, שלאחר סיום תואר במנהל עסקים נשאב אל העסק המשפחתי ומצעיד אותו קדימה תוך שמירה על המסורת והאופי הייחודי של יינותיהם. קשה במיוחד שלא להתאהב ביינותיו האדומים של קוינטארלי. חלקם מתיישנים 6 שנים בחביות עץ מזרח אירופאי, שהוא עדין ורך יותר באופיוואילו האמרונה מתיישן באותה חבית מעל ל-8 שנים. כמעט נצח במונחי יישון יין. התוצאה, בניגוד לכל הציפיות, היא אלגנטית ועדינה להפליא.

עוד יקב נהדר ומשפחתי בו ביקרתי לפני שהמשכתי בטיולי לצידה המערבי של איטליה הוא יקב "אנזלמי". את היקב שנמצא באיזור סואבה, בעיירה קטנה בשם מונטפורטה די אלפונה, הקים רוברטו אנזלמי לפני כ-40 שנה והוא מייצר כיום 750,000 בקבוקים. אנזלמי נחשב, ובצדק, לאחד מייצרני הסואבה הטובים ביותר בוונטו. כרמי היקב נטועים בשיטה הנקראת "גויו" שמאפשרת לגפן למצות את האדמה בה היא נמצאת, להצמיח כמות קטנה יותר של ענבים אך באיכות יותר טובה. זאת בניגוד לשיטת ה"דאבל פרגולה" הנפוצה באיזור סואבה וגורמת לגפן להצמיח כמות גדולה יותר של ענבים על חשבון איכותם. שיטה זו להגדלת תפוקת היין הפכה לנפוצה בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את איטליה לאחר מלחמת העולם השניה. רוברטו, שלא היה מרוצה מאיכות היין באיזורו החליט בשנת 2000 שהוא זונח את כל דירוגי וחוקי ייצור היין האיטלקיים הנוקשים ופשוט עושה מה שבא לו. התוצאה יינות לבנים ארומטיים, לימוניים ועשירים. את יינותיו תוכלו למצוא במסעדות מובחרות בת"א ואם נתקלם באחד מהם אל תהססו.

יינות "פסקווא" משווקים על ידי חברת פלם וניתן לרכוש אותם בחנויות מובחרות

יינות "קוינטארלי" ו"אנזלמי" משווקים על ידי חברת ג'יאקונדה וניתן לרכוש אותם אך ורק בחנות Giaconda wine library, פרישמן 73, 03-6006863, שני עד שישי 13:00-21:00, שישי 10:00-17:00