כוכבים נופלים

תעשיית המוזיקה בארץ הפכה לכוכב נולד אחד ענקי, והסצנה הזאת כבר פשוט נמאסה עליי: ביצוע שיר על ידי זמר אלמוני –  ולאחריו ביקורת נוקבת על הביצוע. ממתי ניתנה לנו הצופים בבית, וכן לשופטים היושבים שם באולפן, הזכות לקבוע האם הזמר שר טוב או שר פחות טוב. ניחא שלשופטים יש אוזן יותר רגישה, ונגיד שהם יודעים על מה הם מדברים, אבל לרוב – לצופים בבית אין את הידע המוזיקלי כדי לשפוט זאת, וזה למה רוב הביצועים נשמעים לקהל בבית ובאולפן די טוב – ואפילו מצוין.

אציין כי לעיתים נדירות אני מצליחה להבחין בין זיוף לבין סתם צעקה, ולמעשה האינדיקציה שלי לשירה מתקבלת על פי הטרום-זמרים ששרים בתוכניות הריאלטי, וכן על פי דעותיהם של השופטים, שגם הן אינן תמיד טהורות ושקולות; תמיד הרייטינג לוקח בסיבוב, ומה שעובר לשופט בראש זה לא 'כיצד אקדם את הטירון הצעיר בעולם המוזיקלי הקשה והמורכב', אלא 'מה אני אגיד על מנת להשאיר חותם' – או גרוע יותר, 'איך אני אגיד את מה שההפקה אמרה לי להגיד, בצורה הטבעית ביותר'.

החלום של זמרים/יוצרים בארץ הפך להיות להופיע בתוכנית ריאליטי. האין זה מטופש? הרי ברור כי כל הזמרים שם הם חבורת שחקנים אשר ציוו עליהם לשיר שיר מסוים ולהגיד מלל מסוים. איפרו אותם והלבישו אותם לפי בחירת הפקה, והעלו אותם לשיר. ממש תיאטרון בובות מה שהולך שם. מתי יבינו אותם זמרים אלמוניים כי על גבם משחקים? ההכרה של הקהל בבאז התקשורתי הזה הינה כאין או כאפס מההכרה שהיו מקבלים לו היו עובדים קשה, מתאמנים ושרים. תאמינו או לא – בסוף הם היו מוצאים את עצמם כוכבים אמיתיים אשר מעריכים את הדרך הקשה, כי כמו שלא קל להיות אמן, כך גם לא קל להיות בכל מקצוע אחר. תמיד יש מתחרים, תמיד יש מעט משרות, אבל מי שמשקיע בסוף מצליח.

אינני מתעלמת מהיתרונות שהתוכנית נותנת לאמן הצעיר, אך לפעמים זה פשוט לא מוצדק. אנשים מקבלים במה כי יש להם גימיק להציע – וכבר בכלל לא מדובר על שירה טובה. יגידו השופטים מה שיגידו – אני כבר קצרה מלהאמין לשטויות שיוצאות להם מהפה.  אני לא באה לחדש – אך חשוב לי לציין זאת שוב כי פרט לנינט, שירי וגבסו – אין לי מקום בשום תא  בזיכרון אשר מוקצה ליתר הכוכבים הנולדים לכאורה, שאחרי חמש דקות של תהילה נעלמו מהעולם כליל. כוכבי הריאלטי הללו אינם למעשה יותר משחקנים לזמן מוגבל.

אקדיש פיסקה קטנה להשלכות של התוכנית. מאות אלפי האנשים שלא מתקבלים מרגישים אכזבה ומקומם בעולם המוזיקלי מתערער, ואלו שמתקבלים ונושרים באמצע הדרך מרגישים כאילו חרב עליהם עולמם – כאילו ברגע אחד הכירו אותם, וברגע השני כבר אין לקהל מושג מי הוא האלמוני הזה. אלו ששורדים בתוכנית לאורך זמן ומגיעים לשלישייה הסופית חווים, לעניות דעתי, את הטראומה הגדולה מכל – מהרגשת הניצחון לפיה קטפו את כל העולם, מתקבל ביום שלמחרת ריק ענקי; הקהל כבר לא זוכרו וישנה תכנית אחרת שתפסה את מקומם.

אבל בסופו של דבר הקהל הוא הנקודה הבעייתית בכל התוכניות הללו. ברגע שהקהל יבין כי ישנם דברים טובים יותר לצפות בהם הוא יוריד את מינון התוכניות הלא-רלוונטיות האלו. תכניות הריאליטי הן על תקן פגיעה באינטליגנציה של הצופה התמים  – שפשוט מבזבז את זמנו, וככל שיגדילו את מספר תוכניות הריאלטי לזמרים צעירים אשר טרם התפרסמו, עוד ועוד אנשים ללא כישרון כלל ירצו להיות זמרים ועוד ועוד אנשים ירצו להתחיל לשיר – הרי למי לא קורץ הפרסום. אינני מוצאת בזה פסול, אך אני כן חוששת שזה מוזיל את המקצוע; בעוד שפעם זמר/נגן היה מקצוע מכובד ומוערך – כיום זה פשוט הופך לבדיחה מהלכת. כל אחד קורא לעצמו זמר, וכל אחד רשאי לשיר בפרהסיה – אף אחד לא מרוויח זאת על ידי עבודה קשה, הרי התחום פרוץ: אין צורך בתעודות, אלא רק באהדת הקהל ובאמונה עצמית.

אז לכן – נקודה למחשבה: לפני שאתם מתיישבים על הכורסה ומדליקים את הטלוויזיה, חשבו פעמיים אם מה שאתם באמת רוצים זה לתת רייטינג לתכניות ריאלטי חסרות תוכן, שרק יגרמו ליצירה של עוד תכניות ריאליטי בדיוק כאלה. ולי רק נותר לקוות שהקהל יבין שמגיע לו לצפות בתוכניות טלוויזיה יותר איכותיות, והן תחלנה לבצבץ על המרקע.