חג לכולן: אלפי שנים היינו בחושך. עכשיו אנחנו יוצאות לאור

אי אז בימי בית המקדש השני, אנטיוכוס הקטין, השתיק ופילג את העם כדי למנוע מרד. היוונים ידעו שחשוב ליצור מצב שבו אנחנו מבודדות זו מזו, כי כשאנחנו יחד ובטוחות בעצמנו אנחנו עוצמתיות מדי, וכשאנחנו חזקות – משהו ביסודות החברה שלנו מתערער. גם היום אנחנו חיות במציאות שמבודדת נשים, שגורמת לנו לפקפק בעצמנו, מונעת מאיתנו להבין את העוצמה שלנו וכתוצאה מכך – מונעת מאיתנו להתאחד.

גם במחציתה הראשונה של המאה העשרים השתמשו בטכניקה הזו כדי לדכא את המהפכה הפמיניסטית. נשים הוזנו בתמונות של עקרות בית מאושרות שילדיהן ובעלן הם משוש חייהן, והן לא זקוקות לכלום חוץ מהם כדי להיות מסופקות. יצא לכם לצפות בפרסומות מארצות הברית של המאה שעברה? תמצאו בהן נשים לבושות סינרים צבעוניים, מבשלות ומחכות לבעלן שיחזור מהעבודה ולקריאה המפורסמת "Honey, I am home".

הן הצטיירו כעקרות בית למופת והן היו המודל לנשים באותה תקופה. מולן, מי שהרגישה לא מסופקת מחייה התביישה. למה אני לא מסופקת מחיי הבית והמשפחה ומי שאני רואה על המרקע קורנת מאושר? הבעיה כנראה אצלי, אני האשמה. אני אישה פגומה ועלי להסתיר את הפגמים שלי ולהעמיד פנים שאני מאושרת. אבל הן לא היו פגומות. הנשים שסביבן חשו בדיוק את אותו חוסר סיפוק ובחרו להסתיר אותו מתוך אותה תחושת הבושה.

(צילום באדיבות "כולן")

גם היום כשאישה חווה אלימות מינית, חוויה טראומטית וקשה – במקום התמיכה שהיא זקוקה לה היא חווה האשמת קורבן. היא מוסללת לחשוב שהפגיעה הייתה תלויה בה ובמעשיה, ולא אחת נשאלת על מעשיה בצורה שמעודדת חשיבה מאשימה. "אם לא הייתי שותה הרבה כל כך, זה לא היה קורה. התלבשתי כמו שרמוטה, למה ציפיתי בכלל, מה חשבתי שיקרה. הוא לא אנס אותי, אני לא אמרתי לו להפסיק, קפאתי. אין לי סיבה להתלונן, ממילא אף אחד לא יאמין לי. אני לבד, אין לי גב. אני שרמוטה. בגלל זה חוויתי אלימות. אני צריכה להתבייש בעצמי על חוסר הצניעות והזהירות שלי. עדיף שלא אתלונן".

ואז, כשאנחנו כן קמות נגד הדיכוי והאפליה, דרכי הבידוד וההקטנה שנוקטים נגדנו רק מתעצמות. אנשים ממשיכים להזכיר לנו שאנחנו לא יכולות לשנות את המציאות. "באו רק שלושה אנשים להפגנה, אף אחד לא שם עליכן. את עושה מזה סיפור גדול מדי, בשביל זה להקים מהומה? בשביל זה לארגן עצומה? איך זה יעזור לך. הזויה, מוזרה, מי את שתגידי לנו איך להתנהג. את סתם מגזימה וממורמרת, עדיף שלא תצאי נגד הזרם, עדיף שתשתקי". זה מגיע מהחברים לכיתה, מסגל ההוראה, מההורים, מהטלוויזיה, מהתקשורת, מהממשלה, וגם מאיזשהו קול קטן בלב שכבר הפנים את המסרים האלה.

(צילום מסך באדיבות "כולן")

ומהי התרופה לאותה אחיזת חנק של תרבות ההשתקה וההקטנה על כל היבט בחיינו, האישיים והציבוריים? איך נעזור לעקרת הבית להבין שהיא לא אישה פגומה, או לנפגעת אלימות מינית להבין שלא האלכוהול ולא המחשוף הם הסיבה לאלימות המינית שחוו אלא האנסים, ורק הם בלבד? איך נגרום לעצמנו להבין שאנחנו לא עושות פיל מעכבר ושהמחאה שלנו נחוצה ובוערת? כיצד נשתחרר מהתחושה שאנחנו לבד, שאנחנו אשמות, שאנחנו דרמטיות ונלעגות?

כשאנחנו משמיעות את קולנו, אנחנו מרפאות את החברה שסביבנו. זו הסיבה שתנועת כולן מארגנת נשים יחד – כדי להגביר את הקול שלנו ואת האמונה שלנו שאפשר גם אחרת. כשאנחנו משמיעות קול זעקה, מתלוננת על האלימות שחווינו, מארגנות מחאות – אנחנו מדליקות להבה, אור קטן בעלטה. בחג החנוכה הזה חשוב לזכור שהאור הקטן הזה של כל אחת שאומר "גם אני חוויתי את זה", מצית את אש הלהבה ומזכיר למי שמפקפקת בעצמה: "את לא לבד". האור הזה משנה את המציאות, ומאפשר לנו ולסביבתנו לראות את המציאות בבירור. כשאנחנו מגלות שכולנו חווינו את אותו הדבר ושאנחנו לא לבד, אנחנו מגלות שאנחנו לא פגומות, לא מגזימות ובטח לא אשמות. אנחנו לא הבעיה: הבעיה היא מציאות של פגיעה והשתקה ויחד בכוחנו לשנות אותה. חג שמח אחיות.