השתק ורוץ לרשת: החברים של אברהם גרנט בעד תרבות האונס

עוד לא עבר שבוע מאז פורסם התחקיר שעל פיו פגע אברהם גרנט במספר גדול של נשים, וכבר הספיקו להעלים את הנושא מסדר היום הציבורי. נראה שהחשיפה לגבי שנים של אלימות מינית שהפעיל גרנט פשוט לא מעניינת אף אחד, אפילו לאחר שאחת הנפגעות הגישה השבוע תלונה במשטרה. אנחנו לא מופתעות. אחרי הכל, זאת לא הפעם הראשונה שעולם הכדורגל הישראלי מסתכל על אלימות מינית ומושך בכתפיים.

כרגיל, לכל גבר עם כוח, קשרים ועבר מפוקפק של אלימות מינית יש חברים במקומות הנכונים שיעמדו לצידו. אנחנו רואות את כל המי ומי ממהרים לצופף שורות סביב גרנט. מחצית מכלי תקשורת לא מסקרים את הסיפור הזה בכלל, והחצי האחר ממהר לפרסם את דברי התמיכה של צופית גרנט או לדבר בשידור על "רצח אופי".

הפטריארכיה אוהבת לספר לנו על נשים ש"מתקדמות דרך המיטה", אבל כשמתפרסם תחקיר עיתונאי שלפיו גבר מנצל את כוחו לדרוש מין בתמורה לקידום או קשרים מקצועיים, שוב ושוב מתעלמים מהמשמעות האמיתית. לא רק שגרנט ודומיו אף פעם לא סובלים מההשלכות של המעשים שלהם, הנזק שהם עושים גדול אפילו מהפגיעה הבלתי נסלחת בנשים ספציפיות, כי הוא מנרמל את התפיסה שמדובר באינטראקציה לגיטימית: הגוף שלך, תמורת הידע, הניסיון או הקשרים שלי. ניצול מעמד פר אקסלנס.

ובעוד שאתי כרייף, שמתהדרת בכך שהפנימה את הערך שנותנת הפטריארכיה לגוף שלה על פני יכולותיה, יש אחת למיליון – אברהם גרנטים יש אלף בפרוטה. וכך, במקום שיח חברתי שעומד לצד הנפגעות ומסמן לאברהם גרנט שפעל באופן לא לגיטימי, אנחנו מקבלות טורי דעה שמסבירים לנו שזו אלימות "ברף הנמוך", אז בואו פשוט נסתפק בכך שהיא נחשפה, ולא נדרוש קבלת אחריות או תיקון.

במקום דרישה שאנשים בעמדות הכוח לא ינצלו את כוחם לרעה, אנחנו צריכות שוב לשמוע את התירוץ החביב על תרבות האונס: הכללים השתנו בפתאומיות. אין שום דבר שאי אפשר להצדיק עם האמירה הזו. אחרי הכל, אי אפשר לשנות מעשים שכבר נעשו, לא? רק חבל מאוד שלפחות אחת מהעדויות היא על אירוע שקרה לפני כשנה וחצי, כשמהפכת #MeToo כבר כמעט בת 5 שנים. כמה זמן צריך לעבור עד שגברים יידרשו לעמוד ברף המינימלי של "אל תהיה אלים מינית" ללא תירוצים?

אחת הנפגעות תיארה את מעשיו של גרנט במילים הבאות: "תפס אותי בצוואר, כאילו חונק אותי, וניסה לנשק בכוח". מול העדות הקשה הזו ואחרות, כמו חטא על פשע, נראה שמצפים שנהיה אסירות תודה על ההתנצלות של גרנט, שבה נכתב "מי שחשה אי נוחות או נפגעה ממני, אני מצטער על כך". אבל כך לא נראית התנצלות של אדם שהבין שההתנהגות שלו היא לב הבעיה. גרנט לא אומר "אני מכיר שפעלתי באלימות ומתנצל על כך". הוא לא אומר "אני מכיר בכך שפגעתי, ואפעל בדרכים הבאות כדי לכפר על מעשי". הוא לא מדבר על הבחירה האקטיבית שלו להתנהג באופן מסוים אלא על הדרך שבה נשים מפרשות אותה, והמילה "היסטרית" מרחפת ברקע של דבריו.

אברהם גרנט מוכן, לכל היותר, להכיר בכך שאולי באופן תיאורטי בלבד ישנם מעשים שייתכן שגרמו למישהי להרגיש אי נוחות. מעשים שנפלו עליה מהשמיים, כך נראה. תנחומי, אני משתתף בצערך שהדבר הזה קרה לך, איזה חוסר מזל. בכל יום שעובר, אנחנו ושותפותינו דורשות שינוי בשיח החברתי וברף המוסרי סביב אלימות מינית. ובכל צעד שאנחנו עושות אל עבר חברה שבה נשים זוכות לביטחון וצדק, מתגברת תגובת הנגד של מי שיש להם מה להפסיד מכך. הישגי המאבק באלימות מינית מביאים איתם תוצר לוואי מצער: תרבות אונס משודרגת, שבה הפוגע וחבריו משחררים לעולם התנצלות רפה ומספרים לנו שמדובר בהקרבה גדולה ועונש מספיק.

אחרי הכל, הם יודעים שזה מספיק. כבר ראינו את עולם הכדורגל הישראלי מחבק את עומר אצילי ודור מיכה אחרי שקיימו יחסי מין עם קטינות, ומשה חוגג החשוד בעבירות מין וסירסור חזר לככב במדורי הספורט כבעלים של בית"ר. אחרי כל זה, מהי קצת הטרדה מינית בין חברים של מאמן כדורגל אגדי?