אוחובסקי, "בני טובים", אותה מהפכה: די להאשמת הקורבן

מי שפגע מינית ראוי להיענש, גם אם הוא מגיע מבית טוב, גם אם צפוי לו עתיד מזהיר וגם אם הוא תרם לחברה ולקהילה. אין הצדקה לרחמים כלפיו. הניסיון להגדיר את הפוגעים בתור "בני טובים" שסטו מהדרך במעידה חד־פעמית מנרמל אלימות מינית ועלינו כחברה להוקיע את הגישה הזו.

בשבועיים האחרונים יצאו לאור סיפורים על תקיפות מיניות שבוצעו על ידי "מלח הארץ": פסיכולוג, פעיל חברתי ידוע, קצין צה״ל, מצטיין נשיא, "בכיר בקהילה". שוב ראינו שכאשר הפוגעים הם אנשים בעלי כוח ומעמד חברתי, הם זוכים ליחס שונה הן מצד הציבור והן מצד מערכת המשפט: קים ארד הייתה צריכה להפגין מול בית המשפט לאור סעיפי האישום המקלים והמביכים שקיבל יובל כרמי, הפסיכולוג שפגע בה מינית. גל אוחובסקי זכה לתשבחות ציבוריות על ה"התנצלות" שלו לעדויות על פגיעות מיניות שהוא (לכאורה) ביצע. בתגובה לחשיפה שקצין צה״ל שנשלח ל־11 שנות מאסר בגין אונס פלסטינית הטריד מינית חיילות בעבר אך נשאר לשרת בתפקיד, היו טוקבקיסטים רבים שהאשימו את החיילות בכך שהן לא עשו מספיק רעש, ואת הפלסטינית ש"ביקשה את זה" תמורת מעבר לתחומי ישראל.

צעדת השרמוטות 2021 (צילום באדיבות "כולן")

בינתיים, פנטו טרפה, שהואשם באונס ובתקיפה של שלוש צעירות בבת ים, בשלושה מקרים שונים, התאבד בתאו בכלא, ורוב אתרי החדשות שסיקרו את ההתאבדות בחרו לפתוח את הכתבות שלהם במילים "מצטיין הנשיא". כי הרי בתור חברה שחיה ונושמת את תרבות האונס, נראה שבוער לנו לנצל כל הזדמנות להזכיר את הפוטנציאל שטמון במי שפגעו מינית, פוטנציאל שלא ימומש אם יכנסו למאסר ממושך, זאת במקום למקד את תשומת הלב בהרס שהשאירו אחריהם אצל הנפגעות.

הבחירה להדגיש את הרקע של הפוגע לפני כל התייחסות לפשע שביצע היא לא תופעה חדשה. חיפוש מהיר בגוגל מעלה אינספור כתבות מהשנים האחרונות שמסקרות את סיפורם של "בני הטובים" שמואשמים באונס, ומספקות ציטוטי עורכי ועורכות דין שמבקשים מאיתנו להבין שמדובר באי־הבנה או במעידה חד־פעמית שלא מצדיקה הרס של העתיד והמוניטין שלהם. ונכון, אין ספק שמטבעו סיקור חדשותי של פשע יכלול בתוכו גם פרטי מידע על החשוד, אבל מסגור של מקרי אלימות מינית לפי רקע הפוגע כבר מהמשפט הראשון הוא מסוכן, וגורם לנו כחברה לעצום עיניים מול השכיחות הבלתי נסבלת של אלימות מינית בקרבנו.

מתוך צעדת השרמוטות 2021 (צילום באדיבות "כולן")

כשמדובר בהקשר הפלילי, קטלוג וחלוקה של חשודים בהתאם לרקע החברתי־כלכלי שלהם משמשים לעיתים קרובות מדי כאמת מידה לחומרה שבה נסתכל על פשע, והם לא מיוחדים רק למקרי אלימות מינית. מקור הביטוי "בני טובים" בהקשר זה הוא בכלל בסדרת מקרי גניבה ושוד בשנות החמישים של המאה הקודמת. העניין הוא שאין ספק שאלימות מינית נמצאת בכל מקום בחברה ולא מדלגת על אף אחת, ובדיקה מהירה של הסטטיסטיקה מוכיחה לנו את הדברים: אם אחת מתוך אחת תוטרד מינית, אם אחת מתוך שלוש תעבור פגיעה מינית, ואחת מתוך חמש תעבור אונס, אין ספק שגם אותם "בני טובים" יהיו חלק מהפוגעים.

הניסיון למזער את חשיבות מעשיהם של מי שנחשבים ל"מלח הארץ" נובע בין היתר מתוך פחד ורצון לייצר אשליה שיש טייפ קאסט קל לזיהוי של מי שפוגעים מינית. אם קל לזהות את האפיונים של תוקפים מיניים, אפשר לדחות אותם מקרבנו ולהגן על עצמנו. בינתיים אנחנו גורמים נזק כפול: אנו מגנים על עברייני מין שלא מתאימים לקריטריונים האלה, וגם מגבירים את הפגיעה בנפגעות ובנפגעים על ידי האשמתן באלימות מינית שהופעלה כלפיהן.

מתוך צעדת השרמוטות 2021 (צילום באדיבות "כולן")

ההסתכלות הזו מקטינה עד כדי מחיקת המקום של הנפגעות בסיפור שלהן עצמן, והתייחסות לפגיעה באיכות החיים של הפוגע לאחר פרסום החשדות (בין אם מדובר בקצין, פסיכולוג או דמות ציבורית אחרת) היא עוד חתיכה בפאזל של האשמת הקורבן והשתקת נפגעות, שדוחקת את הכאב שלהן הצידה, ומציבה מעליו בחשיבותו את הפוגע. אין "מדריך לזיהוי פוגע פוטנציאלי". גם אם המטרה של הכותרות המזהות את התוקפים כ"בני טובים" היא להוכיח שתוקפים מגיעים מכל חלקי החברה, תארי הכבוד רק מפארים את הפוגעים ופוגעים ובנפגעים ובנפגעות עוד יותר. סיקור מקרה אונס או פגיעה מינית תחת הכותרת "טובי בנינו" יוצר אנטגוניזם נגד הנפגעת ומחזק את האשמת הקורבן. 

כחברה, עלינו לשנות את הדרך שבה אנחנו מסקרים ומדברים על אלימות מינית. השפה מעצבת את המציאות של החברה שלנו, ולכל אחת ואחד מאיתנו יש כוח לשנות וליצור לעצמנו מציאות טובה יותר. אנחנו ב"כולן" מובילות כבר למעלה משנה את קמפיין #סיקורהוגן, שקורא לעיתונאים ועיתונאיות לסקר מקרי אלימות מינית בהוגנות, לפי קוד אתי ששומר על כבודן ועל מקומן של נפגעות, ונלחם נגד ההטמעה של תרבות האונס בתקשורת. בין העקרונות שמרכיבים את הקוד הזה נמצאת גם הדרישה להוציא את המושג "בני טובים" מאוצר המילים שלנו, ולהפסיק להגן על הפוגעים. לאף אחד לא מגיעות הנחות אם הוא בחר לפגוע, ואסור לנו לנסות לגלגל אשמה אל הנפגעת שבחרה להעמיד את עצמה במקום פגיע ולהתלונן, ולצייר אותה בתור מי שתהרוס את העתיד שלו. 

זאת לא משימה פשוטה בכלל, והיא דורשת שינוי עמוק בצורת החשיבה שלנו, אבל אנחנו יכולים ויכולות ליצור מרחב בטוח במעגל האישי שלנו, סביבה שמאפשרת שיח נקי מהאשמת הקורבן וצדק לנפגעות ולנפגעים.