שיוויון זכויות לנשים? בלי ביעור תרבות האונס זה לא יקרה

אי שם באו"ם, לפני יותר משבעים שנה, נשים היו חלק פעיל בכתיבת אמנת זכויות האדם, ושינו את הניסוח "כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים" ל"כל בני ובנות האדם נולדו חופשיים ושווים". הן גם וידאו שסעיף 2 להכרזה זו מעגן את ההגנה על שוויון מגדרי בקבעו איסור על אפליה מגדרית. זה הבדל מהותי, כי עד אותו רגע, כשדיברו על זכויות אדם – התייחסו לזכויותיהם של גברים בלבד ועל אף שההכרזה נועדה לכאורה להגן על זכויותיהם של גברים ונשים כאחד, בפועל ההתייחסות לזכויות נשים בהכרזה זו היא דלה מאוד.

הסיבות לכך ברורות: מנסחי ההכרזה ביקשו לקדם את האינטרסים הדחופים ביותר שנדרש להגן עליהם, מיד בתום מלחמת העולם השנייה. ואכן, בעולם שרק החל להתאושש ולעכל את אירועי המלחמה, השואה והרצח ההמוני, נראה שקל להבין מדוע זכויות נשים נדחקו מטה בסולם החשיבות. אך חשוב לזכור שנשים חוו את אותן הזוועות, לרוב בחומרה רבה יותר מעצם היותן נשים. לכן אנחנו רואות בהכרזה זו צעד ראשון חשוב למעורבותן של נשים בניסוח מסמכים משפטיים, אבל גם להכרה בינלאומית שזכויות נשים חייבות לקבל הגנה.

(צילום: שאטרסטוק)

הרי גם אז וגם היום נשים חשופות לסכנות שכלל לא מעסיקות גברים. כשאנחנו מדברות על זכויות נשים אנחנו לא מתכוונות רק לשאלה מי מעמיד.ה סירים בבית ומי אוסף.ת את הילדים מהגן. אנחנו מדברות בראש ובראשונה על ביטחונן של נשים ועל זכותן להיות מוגנות. די להאזין למבזקי החדשות היומיים כדי להיווכח שמדובר בתופעה חוצת מגזרים, לאומים ודתות. נשים נרצחות, נאנסות, חוות תקיפות מיניות, מוטרדות מינית, וגופן נסחר לכל המרבה במחיר. תופעות אלו מתרחשות בחדרי חדרים, במקומות עבודה, ברחוב ובמקומות ציבוריים. הפוגעים באותן נשים הם ברובם המוחלט גברים. קרובי משפחה, בני זוג, מכרים, חברים, קולגות וגם זרים מוחלטים. ההבנה היא שאנחנו לא מוגנות בשום מקום.

לצערנו אנחנו יודעות שמאז ומתמיד ההנהגה שלנו כשלה בהגנה על נשים, בין אם בקביעת עונשים מגוחכים לעברייני מין והיעדר מעקב אחריהם לאחר שחרורם, בין אם בהיעדר מענה לנשים הסובלות מאלימות מבני זוגן, ובין אם בסרסור בנשים צעירות לצורך שמירה על שקט תעשייתי בבתי כלא. כל אלו מעידים על כשל מוסרי. לא רק של רשויות אכיפת החוק – אשר פעם אחר פעם מאכזבות נשים שורדות אלימות ונפגעות תקיפה מינית – אלא של החברה כולה אשר במשך שנים ארוכות נרמלה פגיעה בנשים באמצעות תרבות האונס.

(צילום: שאטרסטוק)

כשאנחנו מדברות על תרבות האונס, אנחנו לא מתכוונות לכך שהתרבות בישראל היא לאנוס. ממש לא. בניגוד לסברה הרווחת, המונח תרבות האונס מבטא יצירת אווירה חברתית שמחשיבה את הנשים לנחותות לעומת גברים. אווירה זו באה לידי ביטוי בהצדקת פגיעות מיניות, בהגחכת בעיותיהן של נשים, בהשתקת קורבנות, בשליטה על גופן של נשים, וביצירת סביבה גברית חסרת רגישות לצרכיהן של נשים. השוואת המעמד המשפטי של נשים לזה של גברים כפי שנעשה באמנה היא התחלה נהדרת, אבל הדרך לא עוצרת כאן. יש תהליכים חברתיים מורכבים הרבה יותר שעלינו לעבור כדי להגיע לשיוויון אמיתי, כי מבחינתנו שוויון אמיתי מתקיים רק כאשר נשים וגברים מרגישים בטוחים במרחב הציבורי והפרטי.

בשנת 1993 ניסחו באו"ם את האמנה למיגור אלימות כלפי נשים. אפשר היה לראות תהליך משמעותי שעבר העולם בכל הנוגע לתפיסת זכויות נשים – מעבר מגישה ליברלית המבקשת להשוות את מעמדן של נשים לזה של הגברים, לגישה המכירה בקשיים הייחודיים שנשים מתמודדות איתם. המעבר הזה התרחש לא רק מפני שנשים הן הקבוצה החברתית הגדולה ביותר הסובלת מאפליה ומפגיעות, אלא מפני שנשים באמת ובתמים זקוקות להגנה זו.

(צילום: שאטרסטוק)

חשוב לומר כאן ועכשיו – לעולם לא נגיע לשיוויון ולא נצליח להגן על זכויות נשים ללא ביעור תרבות האונס. לכן מדי יום אנחנו ב"כולן" פועלות לשינוי השיח הציבורי סביב אלימות מינית והאשמת קורבן, מעלות לסדר היום את עדויותיהן של נפגעות, דורשות סיקור הוגן בתקשורת, ומזכירות לעולם שיכול להיות פה טוב יותר. אי אפשר לעשות את השינוי הזה ללא הכרה של גברים בפגיעה החמורה שתרבות זו מביאה לחברה והכרה במעמד הפריבילגי של גברים בחברה. כן, גם בשנת 2021. ביטחונן של נשים הוא לא בעיה של נשים בלבד. זכויות נשים הן חלק מזכויות אדם, ותפקידה של כל החברה היא להירתם להגנה עליהן.