איך מבקשים סליחה: לא ככה, דור מיכה וארז דריגס. לא ככה

הוא כבר ביקש סליחה, תתקדמו.
ככה אומרים לנו אוהדים של דור מיכה, חברים של רועי צ'יקי ארד, קולגות של ארז דריגס, חובבים של לואי סי.קיי. שמענו ואנחנו מסרבות להתקדם. להגיד את המילה "סליחה" בלי לקחת אחריות – זה לא שווה כלום.

ברור שיש מקום לקבל אנשים שפגעו מינית בחזרה לתוך החברה, אבל רק בתנאי שהם באמת מתנצלים ומכפרים על האלימות שהפעילו. בואו נזכור: התנצלות בפני חבריו ש"נפגעו מהרפש" זו לא התנצלות כלפי מי שנפגעו באמת, ונו-נו-נו עם חצי שנה עבודות שירות זו לא כפרה. אז איך כן צריך להתנצל?

הצעד הראשון הוא לקיחת אחריות: שלא יחפש תירוצים או הקלות, שלא ישלח מישהו אחר להתנצל בשמו ושלא יאשים את החברה, התרבות או את הנפגעת בזה שהיא לא הבינה. החוקים לא השתנו. גם לפני עשרים שנה היה אסור לנצל קטינות. גם לפני חמישים שנה היה אסור לנשק נשים בכוח. גם לפני מאה שנה היה אסור לאנוס. זה שעוד עוד לא סיימנו לשנות את השיח סביב אלימות מינית לא מנקה את אותם אנשים אלימים מאשמה. זה שאף אחד לא עצר או נזף במי שפגעו, לא מסיר מהם את האחריות למעשים שלהם.

הצעד השני הוא הכרה בפגיעה: הפוגע צריך להתייחס למעשים שגרמו לכאב. לא עוד "אני מתנצל אם פגעתי" או "אני מתנצל שנפגעת". כל המשפטים האלה שאנשים שהואשמו באלימות מינית נוהגים לומר – "לא זוכר שעשיתי"; "עצוב לי"; "החיים שלי הרוסים"; "הייתי מבולבל"; "אני מרגיש שאני כישלון" – כל אלה אינם התנצלות.  זו התחמקות. זה ניהול סיכונים. זה ניסיון לקבל אמפתיה ותמיכה על כך שהוא פגע בנשים. זו לא הרגשה של פגיעה, זו פגיעה של ממש. התנצלות אמיתית חייבת להכיר בזה.

הצעד השלישי הוא כפרה: ראוי שהפוגע יציע תיקון או פיצוי. נפגעות אלימות מינית סובלות מההשלכות הנפשיות של הפגיעה ולעיתים נזקקות לטיפול פסיכולוגי. בעלות של 400 שקל לפגישה. שנה של טיפול פסיכולוגי עולה מעל 20,000 שקל. זה כמובן בהנחה ששנה אחת תספיק. זה לא מתייחס בכלל לנזק לחיי העבודה, חיי החברה או הנפש של הנפגע או נפגעת. אין סיבה שמי שנפגעו יצטרכו גם לשאת לבד בעלות הכספית שנלווית לפגיעה.

הצעד הרביעי הוא למידה: אם לא ילמד מהטעויות שלו, הוא נידון לחזור ולפגוע שוב. חשוב לעצור ולעשות חשבון נפש אמיתי כדי להפיק לקחים לעתיד. זה אומר ללכת לטיפול, ללמוד, לקחת לקורסים, לפרק את התפיסות החברתיות שאפשרו לו לפגוע ולהבטיח שינוי אמיתי ולא רק מן הפה אל החוץ.

הצעד החמישי הוא הבנה: הנפגעת לא חייבת לסלוח. זה לא התפקיד שלה. מותר לנפגע או נפגעת להמשיך לכעוס על הפגיעה והפוגע. חשוב לזכור שזה לא משנה איך מתנצלים, רק הנפגע או הנפגעת יכולה לסלוח לפוגעים שלה ולנו כחברה אין את היכולת לעשות זאת בשמה. באותה מידה, התנצלות למישהי אחת לא פוטר מהתנצלות בפני נשים אחרות.

ואם אנחנו מדברות חשבון נפש ומחילה – אנחנו כחברה צריכים וצריכות לחשוב איך הגענו למקום שבו אחת מתוך שלוש נשים ואחד מתוך שישה גברים חווים תקיפה מינית בחייהם. אנחנו כחברה צריכים וצריכות לשאול למה פחות מ10% מהעדויות שמגיעות למרכזי הסיוע הופכים לתלונות במשטרה, ורק עבור פחות מ15% מהתיקים שנפתחים במשטרה מוגשים כתבי אישום. אנחנו כחברה צריכים וצריכות לפעול כדי לשנות את השיח הציבורי, כדי שנפגעות ונפגעי אלימות מינית יפסיקו להאשים את עצמן באלימות מינית שהן חוו. 

ביום הכיפורים הזה אנחנו בכולן רוצות להתנצל בפני כל נפגעות ונפגעי אלימות מינית.
אלו שנפגעו כשיצאו למסיבה
אלו שנפגעו בהסעה מבית הספר
אלו שנפגעו כשהיו בדרך אל ביתן 
אלו שנפגעו כשהיו בתוך ביתן
אלו שנפגעו מבעל ובן זוג
אלו שנפגעו מחבר קרוב
אלו שנפגעו בניצול ואלו שנפגעו כשהיו חסרי ישע
אלו שנפגעו כשהיו מחוסרות הכרה
אלו שנפגעו ואף אחד לא ראה
אלו שנפגעו פעם אחר פעם
אלו שנפגעו והתלוננו במשטרה ולא קיבלו צדק
אלו שנפגעו והכרתן ריחפה מעל גופן כי לא הצליחו לשאת את הפגיעה הנוראה

לכל אלה ועוד מגיע התנצלות עמוקה וכפרה. אנחנו מבינות שהרוב המובהק של הנפגעות הללו לא יקבלו התנצלות אמיתית וכנה מהאנשים שפגעו בהם, ולכן, לקראת יום כיפור, פעילות של כולן מרחבי הארץ יצאו לרחובות ברחבי המדינה, ותלו שלטי התנצלות מנפגעות ונפגעי אלימות מינית. אנחנו מקוות שהשלטים האלה יעזרו לנפגעות להרגיש קצת פחות לבד, ויגרמו לפוגעים לנצל את היום הזה כדי להתחיל לעשות חשבון נפש אמיתי.