זה כן פוליטי: כל המפלגות אשמות בנרמול של פגיעה מינית

המאבק באלימות מינית חייב להיות א־מפלגתי. מי שמתנגד לאונס, לניצול והשתקת קורבנות, אמורים ואמורות להילחם בהם כל הזמן ולא רק כשזה תואם אג'נדה פוליטית כזו או אחרת. במקום להחזיק בעקרונות בלתי מתפשרים, שוב ושוב אנחנו רואות פוליטיקאים ופעילים פוליטיים ממהרים לשאול "אבל למה את XXXX אתם לא מגנים?!" כשהחשוד באונס שייך לצד האחר של המפה הפוליטית. וכמובן, ברגע שהאצבע המאשימה מופנית כלפי מישהו מהמחנה שלהם – נשמעת דממה.

 בשבועיים האלה עלו לכותרות שש עדויות על אלימות מינית: קראנו על ליטל יעל, נערה בת 17, שנרצחה על ידי גבר בן 49 אחרי שכבר הוציאה נגדו צו הרחקה, ועל עידן מיכאלוב שחשוד בהפצת אלפי תמונות בעלות אופי מיני בטלגרם. שמענו את אלעזר שטרן מספר בגאווה כיצד גרס תלונות אנונימיות כשעמד בראש אגף כוח האדם בצה"ל, ואת קולט אביטל ואישה נוספת שהעידו שהנשיא לשעבר שמעון פרס הטריד אותן מינית. הזדעזענו מכל האנשים שצילמו אונס ברכבת בארצות הברית במקום להתערב, ומקצין צה"ל שהורשע באונס פלסטינית ובקבלת שוחד מיני, לאחר שבעבר הואשם בהטרדה מינית ללא השלכות. כולנו קראנו, שמענו, הזדעזנו. ואז?

קולט אביטל מצביעה לנשיאות המדינה ב-2007. צילום: Photo by GPO via Getty Images

בכל פעם שצצה האשמה כלשהי מיד אנחנו שומעות את הצעקות הקבועות – מדוע השמאל לא מתייחס, מדוע הימין שותק, מדוע מפלגת השלטון לא מפטרת. במילים אחרות: ערימת אצבעות מאשימות שנועדו לצרכי רווח פוליטי ציני, ללא עניין אמיתי בתיקון המצב. כולם שותקים. כל אחד בתורו. אם זה קורה במחנה שלי – אני מתעלם. אם זה קורה במחנה שלהם – אני מביע מחאה על שתיקתם ושוכח שגם אני בחרתי לשתוק ולהתעלם כשזה היה נוח. הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו. 

כל המקרים שהגיעו לכותרות בשבועות האחרונים וגם אלפי המקרים שקרו ולא הגיעו לכותרות – קשורים זה בזה. אם כולנו כחברה היינו מתייחסים ברצינות לתלונות של נפגעות אלימות במקום לגרוס אותן, לא היינו מגיעות למצב שבו קצין אונס ומנצל מינית. אם כולנו כחברה היינו מתייחסים ברצינות לעדויות של נפגעות אלימות מינית, לא היה צורך לחכות 30 שנה על מנת לגבש את האומץ הנדרש כדי להתלונן. אם כולנו כחברה היינו לומדים להתמודד עם אנשים שפוגעים מינית לא היינו מגיעות למצב שבו אנשים מצלמים ומפיצים תמונות וסרטונים של אלימות מינית. אם כולנו כחברה היינו מחנכים את הנערים והנערות שלנו לכבד את האחר, ולא את "הזכות" לפגוע מינית, לא היה צורך לשאול "איפה ארגוני הנשים". אבל זה לא המצב, כי החברה שלנו מנרמלת ומקדמת את תרבות האונס.

פגיעה מינית היא לא עניין של פוזיציה. שמעון פרס (צילום: Gettyimages)

בחברה שמנרמלת אלימות מינית – גם השתיקה הופכת להיות נורמה. בחברה כזאת, האשמה היא הנפגעת, לא הפוגע. מותר לו, אבל אסור לה: אסור לה להתלבש חשוף, להתלונן מאוחר מדי, לשתף, לדבר, ובעצם הכי נוח לחברה שנפגעות אלימות מינית לא ידברו ולא יספרו. החברה רוצה שתיקה. והחברה מקבלת אישור לשתיקה כשהיא רואה את חברי הכנסת שלנו ואת העומדים בראשה עושים בדיוק את אותו דבר.

בשבוע שעבר, אחרי שנים על גבי שנים שלא, נערך לראשונה אירוע בכנסת לכבוד יום המלחמה באלימות מינית ביוזמתן של הלובי למאבק באלימות מינית, ח"כ מוסי רז וח"כ עידית סילמן, במטרה לתת קול לנפגעי ונפגעות אלימות מינית. חברות וחברי כנסת נאמו ודיברו על כמה שעד היום לא הבינו כמה שזה חשוב. ואני מאמינה להם. פעם נפגעות אלימות מינית לא היו נחשפות – היו להן אותיות שסימלו אותן וכשהן סיפרו את סיפורן זה היה מאחורי פיקסלים מטשטשים ובקול מעוות. את אותן אותיות לא ראינו ולא הכרנו – ספק כדי להגן עליהן, ספק כי היה לנו נוח יותר לא לראות את הכאב שלהן. היום, המצב לכאורה טוב יותר, אבל נפגעות שבוחרות להיחשף בשמן, בקולן ובפנים גלויות עדיין חוטפות קללות ואיומים והשמצות. במקום לתמוך בנפגעות, הציבור עדיין מאשים וצועק למה אנשים אחרים לא עושים שום דבר. 

לא נפסיק להילחם. צעדת השרמוטות 2021 (צילום באדיבות "כולן")

גם אנחנו בתנועת כולן השתתפנו ביום למלחמה באלימות מינית בכנסת. השומרים בכניסה לכנסת בחנו וקבעו שחולצת "לא זה לא" שלבשתי לכנס היא לא פוליטית ומותרת. לא פוליטית? לא בדיוק. נכון יותר להגיד שהיא לא מפלגתית. כי המאבק באלימות מינית הוא מאבק פוליטי לשינוי פני החברה, מאבק שאסור שיוגבל רק לחלקים מהחברה. לכולנו מגיעה הגנה, תמיכה, ביטחון, לא משנה לאיזו מפלגה הצבענו. וכל פוגע צריך לשאת בהשלכות של מעשיו – ולא משנה לאיזו מפלגה הוא משויך. 

לכן בדיוק אנחנו כאן, מדברות, נלחמות, ויוצרות תוכן בכל הפלטפורמות: כדי להבטיח שהמסר שלנו – שאף אחד ואף אחת לא אשמה באלימות מינית שהופעלה כלפיה – יגיע לכל בית בישראל. בדיוק בגלל זה אנחנו מרימות מדי שנה את צעדת השרמוטות – כדי שגם אם המילה שרמוטה מעוררת בכם אי נוחות לא תוכלו לשכוח שאלימות מינית היא מנת חלקן של א.נשים מכל החברה הישראלית. צעדת השרמוטות כאן כדי לגרום לכם, בין השאר, לזוז בכיסא באי נוחות, ואז, אולי, גם לקום מהכיסא ולהתחיל לשנות. תתחילו מבפנים ותמשיכו הלאה, כי עלינו ליצור חברה שבה כבר מגיל צעיר יש תקשורת בריאה ומכבדת, הבנה בסיסית של ההשלכות של אלימות מינית, ואמונה לנפגעי ונפגעות אלימות מינית.