בישראל, כידוע, אין מדע בדיוני. גם (טוב, נו, בעיקר) כי אין תקציב, אבל גם כי מי שרוצה לברוח מהמציאות יכול למצוא יופי של אלטרנטיבות בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים. היצירה הישראלית, לפחות בשנים האחרונות (וביתר שאת אחרי 7.10) מבקשת להביא את ההפך הגמור: ריאליזם. היפר ריאליזם. יצירות שהן לא רק אמיתיות על אנשים אמיתיים, אלא מצולקות. כאלה שבהן לא מסתירים את התפרים, לא מתקנים עם פוטושופ, לא מבקשים מהצ'אט לכתוב וגם לא מחפשים מטאפורות דרך עולמות פנטסטיים. דברים שרק המציאות האפורה והמשעממת, של ישראל הבינונית והסבירה, יכולה לייצר.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת

הגל ההיפר-ריאליסטי שולט ביצירה הישראלית כבר כמה שנים, מ"מטכליסטים" ו"ילדחרא" של yes, דרך "ילד רע" של HOT ושורה של סדרות אחרות שמציפות לאחרונה את המסך. אחת מהסדרות המובילות בז'אנר הזה היתה "המפקדת" – הדרמה בכיכובה של אלונה סער על המציאות של מפקדות בטירונות, היתה להיט תאגידי לא קטן. עכשיו, הבמאית שמאחוריה, עטרה פריש, מביאה לנו יצירה דומה שנאמנה לחוקי הז'אנר: כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר מצולק, כמה שפחות פנטסטי.

קוראים לה "כל האימהות משקרות", דרמת ספורט קומית שעלתה אמש (שני) בכאן 11, כשבמוקד הסדרה עומדת אלי (מאיה מרון), אם חד הורית שחיה בדירה ביפו עם הילד שלה וחיה חיים די ריקים, אבל אז החיים גוררים אותה לתוך עולם אלטרנטיבי – קבוצת כדורשת של אימהות, שמנסות דרך הספורט "להתעורר על החיים שלהן" – לנצח בספורט כדי לנצח את המכשולים שלהן במציאות.

ובקבוצה, כמו בכל סדרת ספורט טובה ("טד לאסו" היא כנראה הדוגמא המושלמת), יש כל מיני טיפוסים. דינה היא המתוקה והאופטימית, יאנה היא הלסבית האכזרית, ששון היא הנסיכה המפונקת. כל אחת יושבת על סטריאוטיפ אחר, אבל כולן מחפשות בספורט – ובכדורשת – את המפלט מהחיים הלחוצים שהן מנהלות כאימהות. כולן רוצות לברוח, ולקוות שניצחון על המגרש יוכל להוציא אותן מעבדות לחירות. לפתוח להן שער לגאולה.

בדרך, זו גם קריצה לתוך עולם ספורטיבי די אלטרנטיבי, אפילו בתוך ספורט הנשים. מדובר במיזם "מאמא.נט" שקיים כבר יותר מ-20 שנה ומפעיל לא פחות מ-108 ליגות ברחבי הארץ, אבל כולו רחוק מאוד מאור הזרקורים. זו לא ליגה שמצטלמת, הן לא משודרות בטלוויזיה, הן לא הקצפת. הן "ספורט להמונים" אמיתי, משהו שבא מהרחוב ונועד לתת לנשים הזדמנות לפרוק ולנצח בזכות עצמן.

גם הבחירה בסוג הספורט, כנראה, לא מקרית. הקבוצה מיפו הייתה יכולה לשחק כדורגל או כדורסל – ענפים מיינסטריימיים וקלים לעיכול לקהל הרחב – אבל דווקא הכדורשת נבחר, גם כי הוא פחות מוכר וצפוי, אבל אולי גם כי הוא יותר ספורט של אנדרדוגים (או אנדרדוגיות, במקרה הזה) שבו לא צריך להיות גבוה, או מוכשר במיוחד, צריך פשוט להכות כמה שיותר חזק. לצרוח ולהעיף כדורים באוויר. והקבוצה מיפו היא הכי גרועה בליגה, אנדרדוג של האנדרדוג, התחתית שממנה האימהות מגיעות לאימונים ולמשחקים. מכאן, אפשר ממש רק לעלות.

את טביעת האצבע של פריש כבמאית בהחלט אפשר לזהות. יש לא מעט קווי דמיון – גם ברמה הפרסונלית – ביחס ל"מפקדת". זה לא רק הפסקול שמזכיר (יוצרות הפסקול: גלי גבעון וגל עובד); זה גם הקצב, הסצנות המעניינות והמפתיעות ובעיקר, כמו "המפקדת", גם הסדרה הזו לא באה לעשות נעים לקהל שלה. היא מתארת נשיות אחרת, הרבה יותר מבוגרת וכואבת ומנוסה מהבנות של "המפקדת", ועדיין יש שם סוג של אחווה בין הדורות. המסר המובלע הוא שלא משנה אם את מ"כית בת 20 או עורכת דין בת 45, בשני המקרים את בתחתית שרשרת המזון ותצטרכי להילחם על כל מה שיש לך.

ברמת הליהוק – מאיה מרון היא הכוכבת הגדולה של הסדרה ובצדק. אני אישית מאוד אוהב את מרון (עוד מימיה ב"כנפיים שבורות" ו"בטיפול", אבל גם כאורנה מסדרת הקאלט "הבורר"), וזה סוג של תפקיד קאמבק עבורה אחרי שנים שבהן לא היתה בפרונט של יצירה כלשהי. גם אגם רודברג, שפרצה לעולם המשחק עם התפקיד הנהדר ב"חזרות", ממשיכה את המומנטום ואפשר בהחלט לציין גם את צחי הלוי – שמביא את כל הכריזמה (והסקס אפיל, לא נכחיש) ישר למסך.

בישראל, אין היצע גדול של סדרות ספורט טובות ובטח לא מסורת של הז'אנר, אבל בהשוואה לסדרות הספורט מהעולם הגדול – "טד לאסו" או "ווינינג טיים" – גם כאן הספורט משמש כמעין בוחן אישיות של הדמויות. הנשים של קבוצת הכדורשת מיפו מגיעות ממקומות שונים, ממגדרים שונים, מצבעים שונים – אבל כשהן עולות למגרש, הן בסופו של דבר רק דבר אחד: הן נשים, בתוך עולם גברי, שמנסות לפלס את דרכן, לעלות למגרש, להעיף כדורים באוויר ולצעוק את החלומות שלהן. גם אם הם רק לברוח שעה מהילדים, מהבעלים הקפריזיים או מהעבודה. סמול ויקטוריז.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות