לפעמים גם מזל רע משחק לטובה במקרה. פרק הסיום של "כל האימהות משקרות" היה אמור להיות משודר בשבוע שעבר, ביום ראשון ה-1.3, אבל כנראה שלתקוף באיראן היה יותר דחוף מלראות מה עלה בגורל המשחק הגורלי של קבוצת הכדורשת של אימהות יפו. למעשה, זו הסדרה השנייה שמביימת עטרה פריש שפרקי הסיום שלה נדחו,כפי שהזכירוהקולגות בוואלה תרבות, כי גם סיום "המפקדת" נדחה בשל הסבב הקודם מול איראן. אבל הפעם דחיית הפרק הובילה לצירוף מקרים מושלם, ופרק הסיום הוקרן בדיוק ביום האישה. וכך, בדיוק ביום הנכון, ראינו על המסך את הקלות הבלתי נסבלת של אלימות כנגד נשים.

אם נשים לרגע את הסיום המטלטל בצד, "כל האימהות משקרות" לא היתה סדרה מושלמת. התסריט חרק מפעם לפעם, בימוי הרגעים הספורטיביים לקה מאוד בחסר (ככה לא בונים אכפתיות כלפי קבוצת ספורט), סיפור האישה שמוצאת את עצמה דרך ספורט קבוצתי וגם מוצאת אהבה על הדרך מאוד לעוס ובאופן אישי לא קניתי כלל את המבטים המרצדים והשתיקות הנמתחות של מאיה מרון בתפקיד "אלי", אבל הסדרה פיצתה על החוסרים הקלים האלו עזרת דמויות שובות לב ומעניינות, אווירה כיפית, רגעים מצחיקים באמת שמדי פעם הצליחו להצחיק ו(עוד) תצוגת משחק מושלמת של אגם רודברג.

אבל מעל הכל, או יותר נכון מתחת לפני השטח, בעבע משהו הרבה יותר חשוב. מסדרה שלפחות על פני הדברים היתה אמורה להציג אימהות מודרנית ומורכבת (ואכן עושה זאת גם), היא החלה להציג יותר ויותר מערכות יחסים שבורות, רעילות, מסוכנות. התסריטאיות ויוצרות הסדרה יעל כץ, נעם נבו ונטלי מיכאלשווילי-דרור שזרו בסבלנות מספר קווי עלילה שדיברו כולם את הסכנות שאורבות לנשים, והתפתחו לאורך העונה בסבלנות שהגיעה לקטרזיס – אם אפשר לקרוא להתפרצות אלימה שכזו כך – בפרק הסיום.

זה התחיל כבר בפרק השלישי, אז נחשפנו לדינמיקה שבין דינה (שוב הזדמנות להחמיא לעבודת משחק מדהימה של רודברג) לחנני (שלום מיכאלשווילי בתפקיד מצוין) – זוג אוהב, אמיתי, אבל עם גבר חסר ביטחון שמקטין בשל כך את אשתו, שמצידה נמצאת בלופ של ריצוי כל מי שמראה לה טיפת אהבה. על פניו, למעט האקט של הנעילה בבית, לא היתה אלימות "ממשית" בפרק הזה, אבל הרעל שנטף מכל מילה, מבט וסחיטה רגשית של הבעל הפגיע הרגיש כמו חומצה שמאכלת כמעט בחוסר תשומת לב את כל מה שבא בדרכה.

האווירה המאיימת עוד ריחפה גם בסצנות ההפלה של סברין, עם גילוי הבגידה של בת אל במהלך בת המצווה ובמפגשים השקטים של זיווה עם הגרוש שלה. לכן סצנת הסיום היתה כל כך אפקטיבית – כי כמו בחיים, לא ידעתם מאיפה זה יגיע. מהבעל שגילה שאשתו בוגדת בו? מהבן זוג חסר הביטחון שקיבל שטיפה מול ילדיו? מהמשפחה הערבית שגילתה על ההפלה? או סתם מגבר עזוב שלא יודע להתמודד עם העובדה שגרושתו המשיכה הלאה. מאיפה שזה לא יבוא, זה ירגיש סתמי, אטום, גס ומיותר.

שוט הסיום של הפרק, רגע לפני רולר הכתוביות, היה מצמרר גם הוא – 8 שניות שלמות של שוט שקט וסטטי, נצח במושגי טלוויזיה, המציג את בנות הקבוצה בהלם. הן מביטות חברתן החרדתית זיווה שוכבת מדממת על הבטון, אבל למעשה מביטות בזעזוע לתוך המצלמה (עוד דבר שבחוקי הטלוויזיה פשוט לא עושים), נועצות מבט לתוך עיני הצופים, כאילו מביטות בנו ושואלות איך זו עדיין מציאות שאנחנו פשוט מקבלים. כך הצליחה הסדרה לסיים עם אמירה נועצת ונוקבת מבלי ליפול לדידקטיות, ועם הטעיה אפקטיבית במיוחד – כי לירייה הזו בבטן אף אחת לא מצפה, גם כשכולם על המסך מחכים לה. גם כשהיא יכולה להגיע מכל כיוון. גם כשהיא צפויה. גם כשאימהות משקרות לעצמן שלהן זה לא יקרה.
"כל האימהות משקרות", פרק 9, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• יום האישה