כל העולם חזרות: מישהו שם אותנו על המסך ואהב אותנו ככה

תסתלבטו עלינו עד מחרתיים, על האמנים והיוצרים והחולמים, אנחנו לא סופרים אותכם. נועה קולר וארז דריגס ב"חזרות"
תסתלבטו עלינו עד מחרתיים, על האמנים והיוצרים והחולמים, אנחנו לא סופרים אותכם. נועה קולר וארז דריגס ב"חזרות"

המחזאית מיכל אהרוני ("אנגינה פקטוריס") נפרדת בדמעה מ"חזרות", סדרה שכולה שיר אהבה לתיאטרון, לשחקנים, לבמה, מבט מדויק, נוקב, כמעט אכזרי בפשטותו על מי ומה שאנחנו. ואנחנו מתגעגעים לתיאטרון. נורא מתגעגעים

עשרה חודשים אנחנו מדחיקים, נושכים שפתיים, לא נעים לדבר על נפש ורצונות כשבחוץ מגיפה ומערכת פוליטית מעוותת וכלכלה מתרסקת. אבל חלאס, באמת, כמה אפשר לשכנע את עצמנו שאפשר גם בלי זה

על הקיר של "צוותא" הזמן עצר מלכת. הלו"ז של מרץ אלפיים עשרים, שלמה ארצי במופע אינטימי, סולד אאוט. אפי נצר מארח את המופע "נשים שרות". יש לנו גם הופעה נהדרת לבני הגיל השלישי, יענקלה מנדל ואורחים. שתי תמונות, אחת מתחת לשניה, הן תמצית שש שנים מחיי: "אנגינה פקטוריס" ו"חמדת אבות", שתי סאטירות פוליטיות שרצו במקביל. אחת ותיקה, למעלה ממאה חמישים הצגות, סיבוב באמריקה, משופשפת ומהודקת. השניה חדשה, זאת ההצגה החמישית או השישית, הווליום עוד מוגזם, תנו לה לרוץ קצת והיא תמצא את הטון שלה.

לפני שתרבות הפכה לדבר הזה שלא מדברים עליו. זהר שטראוס ודבל'ה גליקמן ב"אנגינה פקטוריס" (צילום: יחסי ציבור)
לפני שתרבות הפכה לדבר הזה שלא מדברים עליו. זהר שטראוס ודבל'ה גליקמן ב"אנגינה פקטוריס" (צילום: יחסי ציבור)

שתיהן נותרו שם, על הלוח, יחד עם שש שנות חיים שהוקדשו לגיוס כסף וקאסט וצוותא. את הפרמיירה ל"חמדת" הצלחנו להעלות רגע לפני שהקורונה הפכה לחלק אינטגרלי מהחיים. לפני שתרבות ואמנות הפכו לדבר הזה שאיש לא מדבר עליו, לא סופר, לא לוקח בחשבון. את המלחמה שניהלה נגדנו מירי רגב עוד איך שהוא שרדנו אבל לא ממש נותר בנו כוח להיאבק באויב נוסף. 

עשרה חודשים שהתיאטרון משותק. פתאום כל מה שהיה חשוב ואקוטי ומכעיס הפך שום דבר, כלום. אין במי לקנא על הצגה שמוכרת סדרה שלמה לתיאטרון הצפון, השחקן שנורא רצית ולא רצה הוא כעת חל"תניק מקצועי. לאט לאט הרגל יורדת מדוושת הגז, מרפה, את קמטי המאבק על המקום שלך מסתירה המסיכה. קוביד, מסתבר, לא מנטרל רק טעם וריח אלא גם יצרים. 

ופתאום, לפני חודשיים וקצת, המדיום הקפוא זקף ראשו בטלוויזיה. "חזרות", סדרה שהיא כולה שיר אהבה לתיאטרון, לשחקנים, לבמה. מבט מדויק, נוקב, כמעט אכזרי בפשטותו על מי ומה שאנחנו. על העולם הזה של מאחורי הקלעים שלא תואר לו ולא הדר ורובו ככולו מורכב מאנשים שלצפות בהם זאת חוויה ולחלוק אתם את החיים זה אלוהים ישמור. 

אין ב"חזרות" שום דבר גדול ונוקב על מה שבאמת קורה כרגע בעולם. מי שמחפש אמירה 'חשובה' על פוליטיקה או מגדר או 'הצצה' לעולמות שסגורים בפנינו שיוותר מראש, זה לא שם. מכירה מיליון אנשים שיזדעזעו מזה שאיריס לא מזמינה את אמא שלה לפרמיירה ועוד כועסת עליה שהגיעה, זאת לא מערכת היחסים שהם מנהלים עם הילדים שלהם. שלא לדבר על אבא שתופס את הבת הקטינה שלו אצל איזה שחקן מפורסם בבית ולא מוריד לו סטירה אלא רק כועס ונותן לאמא לנהל את העניינים. 

הדבר הזה שכולם בועטים בו ברגל גסה כבר חודשים. אגם רודברג ב"חזרות" (צילום מסך: כאן 11)
הדבר הזה שכולם בועטים בו ברגל גסה כבר חודשים. אגם רודברג ב"חזרות" (צילום מסך: כאן 11)

אבל אחרי שנים שהמסך הישראלי מלא בפריפריה וחרדים וצבא וסכסוך סוף סוף יש מי שמראה אותנו: קטנים, קטנוניים, חרדתיים, מחזיקים בהישג יד קלונקס ולגמרי לא רואים את הזולת. כן, אנחנו קפוצי תחת ואנחנו ממש לא מתביישים בזה. בחירות רביעיות זה נורא מעצבן אבל גם חצ'קון באמצע הפרצוף דקה לפני אודישן זה משהו שיכול לפרק.

כן, כן, סדרה של ברנז'ה, טוויטר, תל אביב, בועה, תקראו לזה איך שאתם רוצים. פלורנטין למתקדמים, רוטשילד פינת מרמורק. תסתלבטו עלינו עד מחרתיים, על האמנים והיוצרים והחולמים, אנחנו לא סופרים אותכם. מבחינתנו מי שלא טעם טעמו של מונקי שולדר על הבר בפיקוק כשלצדו חמי רודנר ומאחוריו איתי טיראן ויבגניה דודינה לא טעם מימיו את טעם החיים. 

 את הגיבורים ב"חזרות" לא מעניין מה קורה בעולם החיצון. הם לא פה בשביל להעביר מסר, הם עושים קומדיה על יחסים בין שני אנשים שמחפשים אהבה ותוהים מאיפה מזמינים אוכל. חיים שלמים שמורכבים ממה שאחרים יחשבו עליו כזוטות. נשים שיש להן צלוליטיס בתחת ואחרות שלא מבינות שכדי להיות יותר טובה על הבמה צריך קצת גם על הנשמה. 

אנחנו מתגעגעים לתיאטרון, נורא מתגעגעים. וזה שיש אנשים שזאת נראית להם פריבילגיה להתגעגע לתרבות – מזיז לנו את הקצה. עשרה חודשים אנחנו מדחיקים, נושכים שפתיים, לא נעים לדבר על נפש ורצונות כשבחוץ מגיפה ומערכת פוליטית מעוותת וכלכלה מתרסקת. אבל חלאס, באמת, כמה אפשר לשכנע את עצמנו שאפשר גם בלי זה, לספר לעצמנו סיפורים שזה פינוק וארוגנטיות להרגיש בגוף כאב אמיתי כשנזכרים בהתרגשות של קריאה ראשונה או באלאנס או מחיאות כפיים.

כמעט שנה אני לא נכנסת לזכרונות בפייסבוק כי כל תמונה פוצעת. הנה אנחנו רגע לפני שהמסך עולה, תל אביב, רחובות, טורונטו, ניו יורק. התחלתי את הקריירה שלי כמחזאית בגיל שלושים ותשע, חלמתי על זה, נאבקתי, גייסתי כסף לבד, רבתי, צעקתי, התפייסתי. ואז בא גדעון לוי ומספר לי במאמר דעה נוקב שאני לא חשובה, שזה הכל שטויות.

אז "חזרות" בשבילי ובשביל החברים שלי היא לא עוד סדרה. היא קריאת כיוון, תזכורת לכך שאנחנו זה לא פחות חשוב מהאימפריה של זגורי. אני לא חיה בארץ, יש לי מהחלון בבית במרילנד נוף של צימר, פכפוך הנחל מרגיע ומלטף. אבל מי ומה שאני באמת, מי שכל החיים עבדתי כדי להיות, זה הדבר הזה שכולם בועטים בו ברגל גסה כבר חודשים. צחקתי נורא כשצפיתי בסדרה אבל כשהסתיים הפרק האחרון ירדה לי דמעה. מישהו שם אותנו על המסך ואהב אותנו ככה, בלי לשפוט, חיבק את המעט הזה שאנחנו מתעסקים בו כל כך הרבה והוכיח שלהיות אחד פלוס אחת זה נורא חשוב. כמעט כמו להיות נינה.