כמעט יהודים

נקודת ההתחלה

מקור הבעיה שהובילה לתהליך הגיור ההמוני בשנים האחרונות שוכן באופי הכפול של החוק בישראל, שפועל במקביל במישור הדתי ובמישור החילוני. העליה לישראל נעשית מכח "חוק השבות", חוק אזרחי שנחקק ב-1950. על פי חוק זה, יהודי הוא אדם אשר לו סב יהודי אחד במשפחה. קריטריון זה עוצב בראשית שנותיה של המדינה, כאשר הייתה ענייה ולאחר מלחמה, והמחוקקים לא יכלו לדמיין שיום יבוא וישראל תהיה מדינה חזקה ומשגשגת שלא-יהודים יראו בה יעד אטרקטיבי. בנוסף, זיכרון חוקי נירנברג של הנאצים העלה את הרצון שכל מי שעלול להיות נרדף בשל יהדותו, יוכל למצוא מקלט בישראל. הבעיה היא שהגדרה זו אינה תואמת להגדרה ההלכתית של מי הוא יהודי – לפיה אך ורק מי שנולד לאם יהודייה הוא יהודי. בניגוד לחוק האזרחי, דיני האישות בישראל נהוגים לפי החוק הדתי, ומימושם נמצא כמונופול אצל הרבנות הראשית האורתודוקסית. לא-יהודים לא יכולים כיום להתחתן עם יהודים במדינת ישראל, ונאלצים להתחתן בחו"ל. במחשבי משרד הפנים נמצאת טבלת אקסל ענקית הקרויה 'מרשם האוכלוסין', בה מסווג לכל אזרח סעיף הלאום – שהוא בפועל גם סעיף דת. מלבד "נוצרי", "מוסלמי" ו"דרוזי", ליהודים ישראלים מופיע בסעיף "יהודי", בעוד שלעולים לא-יהודים נרשם: "חסר-דת". עד שנת 2001 סעיף זה הופיע גם בתעודות הזהות, אולם בעקבות עתירה לבג"ץ הוא הוסר. רק בשנת 2011 נרשם התקדים המשפטי במדינת ישראל, כאשר יורם קניוק ביקש לשנות את הסטטוס שלו מ"יהודי" ל"חסר-דת", ולראשונה הדבר אושר על ידי בית-משפט.

עם נפילת ברית המועצות בשנת 1991, חוותה המדינה גל הגירה של למעלה ממיליון עולים, שמתוכם, לפי הערכה גסה, בין רבע לשליש אינם יהודים לפי ההלכה, כך שכיום חיים בישראל למעלה מ-300,000 שאינם יהודים "כשרים". חלקם הגדול עבר, מה שמכונה בעגה המקצועית, "גיור סוציולוגי" – הם הלכו לבית ספר ישראלי, לתיכון ולצבא. החברים שלהם ישראלים, הם מדברים עברית ללא מבטא, ולחלקם הגדול שמות עבריים. רק דבר אחד מבדיל אותם משאר האוכלוסייה: תחת סעיף הלאום, הם רשומים כ"חסר דת."

עם סיום העליה, החל להתעורר הפחד מפני התבוללות פנימית. אותם עולים שעברו גיור סוציולוגי, נישאים ליהודים "כשרים", אותם הם פוגשים בלימודים או בצבא, וילדיהם המשותפים עלולים גם הם להיות לא יהודים. כך נולד מפעל הגיור המודרני. באופן מסורתי הגיור ביהדות דורש מאדם לשנות לחלוטין את אורח חייו: עליו לשמור כשרות, שבת, להניח תפילין, לשלוח את ילדיו לבתי ספר דתיים ולקיים את תרי"ג המצוות כאדם דתי. אולם ברור שרוב העולים אינם מוכנים לשינוי כזה בחייהם, ולכן בשנים האחרונות תהליך הגיור נהיה יותר ויותר מקל. אולם, עם הפיכת הגיורים לזמינים וקלים יותר, קמו להליך מתנגדים, בעיקר בקרב החרדים, על רקע העובדה שרוב מוחלט של הגרים אינם שומרים מצוות בתום תהליך הגיור. כבר בשנות השמונים יצאו ארבעת הרבנים החרדים החשובים ביותר, הרבנים קנייבסקי, שלמה אוירבך, יוסף אלישיב והרב שך, באזהרה: "היות ולצערינו הגדול נתרבו לאחרונה מקרים של קבלת גרים, מתברר שאחוז גדול מהם לא חשב לקבל על עצמו שמירת תורה ומצוות בעת מעשה הגירות. הננו מזהירים בזה שהוא אסור חמור מאוד לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם עול תורה ומצוות. הדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת תורה ומצוות אינו גיור אפילו בדיעבד." העניין עלה שוב לכותרות בשנת 2008, כאשר בית הדין הרבני הגדול ביטל אלפי גיורים שנערכו משנת 1999, ורק בהתערבות בג"ץ בוטל פסק הדין והוחזר תוקפם של הגיורים.

עולים לתורה

בקומה מינוס אחת בבית התפוצות נרשמת תכונה לא אופיינת לשעת הערב המאורחת. כ-70 תלמידים, בגילאי 20 עד 30, נכנסים לשלוש כיתות. בולט לעין צבע העור הבהיר והשיער הבלונדיני, אבל לרובם אין שום מבטא והם לא היו מעוררים שום מבט או עניין ברחוב הישראלי. בניגוד לחבריהם מהתיכון ומהצבא, מדינת ישראל לא רואה בתלמידים בכיתה הזאת יהודים, אולם בעוד כחצי שנה מהיום רובם הגדול כן יחשבו בעיניה ככאלו. מידי שבוע נערך כאן שיעור הכנה לקראת גיור של המכון ללימודי יהדות של אגף הגיור. הלימודים לגיור נמשכים כ-10 חודשים, והם מסובסדים על ידי המדינה ואינם עולים שקל למשתתפים. בסוף התהליך יגיעו התלמידים אל בית-דין מיוחד לגיור ברבנות, אשר יבחן אותם בידע ביהדות ושמירת מצוות, ולבסוף יחליט האם לאשר את גיורם או לא. מי שיקבל את האישור, יצטרך ללכת לטבול במקווה, ואז תונפק לו תעודת המרה, אותה יתבקש להביא למשרד הפנים על מנת שישונה סטטוס הלאום שלו מ"חסר דת" ל"יהודי."

אל הכיתה נכנס המורה יעקב, שנראה כמו סבא חביב בחולצת משבצות, ועל ראשו כיפה סרוגה. כמו כל שבוע, מתחיל השיעור בשיחה ערה על פרשת השבוע, ולאחר מכן ממשיכים בלימוד הלכות שונות. רוב התלמידים מביעים עניין אמיתי בשיעור, ואחרי שסיימו ללמוד את ברכות המזון, "שהחיינו" ו"ברכת הגומל", מגיע החלק המעניין; מסתבר שחלק מהתלמידים הלכו השבוע אל הרבנות לפתיחת תיק גיור. זהו צעד פרוצדורלי בלבד, אולם רבים חוו אי-נוחות. "הציפיות לא היו מתואמות", טוען אחד. "חשבתי שבשלב הזה לא מצפים מאתנו לשום דבר. ברגע שנכנסתי הביאו לי כיפה, ושאלו אותי אם אני שומר שבת וכשרות ביום-יום". אחרת אמרה ששאלו "700 פעם, מה הסיבה שהיא רוצה להתגייר". חלק מהתלמידים חוששים שהם עשו רושם ראשוני לא טוב כשבאו בחזות חילונית לפתיחת התיק. יעקב מרגיע את הכיתה. "בדרך כלל מגיעים לפתיחת התיק בתחילת הלימודים, ואז לא מצפים מכם לשמירת מצוות. כעת עברו כבר חמישה חודשים, ולכן הם שואלים אתכם. תהליך של שמירת מצוות צריך להיות איטי והדרגתי, כך הוא יהיה בעל יותר ערך."

בהפסקה אני ניגש אל אחת התלמידות, סטודנטית באוניברסיטה, שהעדיפה להישאר בעילום שם, ושואל אותה לגבי משמעות הגיור בעיניה. "זה חושף אותי לעולם תוכן נפלא שממש מעניין אותי, ומאוד חשוב לדעת את כל הדברים האלה. עדיין, אני לא מבדילה את עצמי משאר החברים שלי – אני חוגגת את החגים, מקיימת מנהגים ומתחברת ליהדות כבר עכשיו. מה שכתוב בתעודת זהות זה עניין פורמאלי בלבד."