כנס הקעקועים בתל אביב: הסיקור החרדתי

לחברי המערכת שבחרו לשלוח דווקא אותי לכנס הקעקועים שנערך השבוע באומן 17 יש חוש הומור מסוכן. הם יודעים שבימי שבת אחר הצהריים אני בדרך כלל צופה ב"פגוש את העיתונות" וטובל ערגליות בקפה. תסריט הבלהות שהתכוננתי אליו כלל התגוששויות עם מפלצות בסגנון הסלקטור של הברגהיין, מקלחות דביקות של בירה ואורגיות בפרהסיה, אך זריקת ההרגעה הגיעה כבר בתור לאירוע, שם מצאתי מקועקעים בגיל העמידה, זוגות צעירים עם עגלות ונערות צבועות שיער. במובנים מסוימים רינה מצליח קשוחה מהאנשים האלה בהרבה.

כנס הקעקועים, הנערך בישראל זו הפעם השלישית, משך אליו אלפי מבקרים – רובם מסצנות המטאל וה־Pאנק המקומיות. הוא ראוי יותר להיקרא "יריד הקעקועים", מאחר שגם הוא (כמו רבים שכמותו) משעבד את האפיל החתרני שאפיין את מייסדי הזרם לטובת חגיגה אקסטטית של הגדרה עצמית באמצעות צריכה. הוא מלא סחורות שחורות, אפלות וכועסות – מפירסינגים, ביגוד ואקססוריז עד לעמדות קעקוע מאולתרות, והרבה מהן.

צילום: רונית יהודאי מימון

קהילת המקועקעים, באופן די מפתיע, משתפת פעולה ברצון עם היריד שאורגן לכבודה. בעידן האירוניה העצמית מעודד לראות שכנס קעקועים נתפס כבילוי לגיטימי בעיני האדם המקועקע. אם בשנת 2008 היה מתקיים בתל אביב יריד היפסטרים, ובתוכניתו מיצגי חתולים והופעה של Ratatat – רק הוואנאביז היו מגיעים. כאן, לעומת זאת, אפילו Evil Haim (בסיסט להקת בצפר לשעבר) לא מתבייש להראות את פניו המחוררות.

המשימה העיקרית שלשמה נשלחתי לכנס הייתה שיחה עם אורח גרמני המכונה "מגנטו מגנטו" (על משקל עזאם עזאם) – כוכב ידוע בעולם הקעקועים המבקר בישראל לראשונה. מגנטו מקועקע בכל חלקי גופו – לרבות הפנים והעיניים – ומתפרנס מצילומים משותפים עם מבקרים בכנסי קעקועים בעולם, שמשלמים לו תמורת הצילום.

איתור אדם מקועקע בכנס מלא מקועקעים מתברר כמשימה מאתגרת למדי. אני מפלס את דרכי לחצר בתוך נחיל של נערים אובדניים בעבר ובהווה, עד שאני נחסם בקהל המתקבץ מסביב לבמה קטנה. "נו, הם הולכים להעלות כאן מישהו בקרוב?", שואל אחד הנערים את חברו. "תלוי", משיב החבר, ושניהם פורצים בצחוק. אני מבחין בשני חבלי סנפלינג הנמתחים מקורת ברזל שהוצבה בגובה של כארבעה מטרים מהקרקע. כעבור כמה דקות עולה על הבמה אדם שלגבו החשוף חוברו שתי טבעות. עכשיו אני מבין את הבדיחה והיא לא מצחיקה אותי. אני מביט לאחור ומבין שמאוחר מדי כדי לברוח.

לא מצחיק. צילום: ואדים סוקרבסקי

הקהל הזה צמא לדם. מפעילי המיצג מחלקים לו מדבקות של קעקועים זמניים כדי להרגיע אותו. חולפות עוד כמה דקות עד שמחברים את הקורבן לחבל הסנפלינג. לא מדובר במקצוען, אלא בבחור שהחליט באופן ספונטני שבא לו להיתלות באוויר מעור הגב שלו. "יש לו פחד גבהים", לוחשת בת זוגו לחברתה בעודה דרוכה עם מצלמת האייפון בשורה הראשונה. החבל נמתח מעט, אך הבחור נלחץ ושב לקרקע. אחד המפעילים מושיט לו בקבוק מים, ובתום שיחת מוטיבציה קצרה מחזיר אותו לאוויר במתיחה משכנעת. ואז זה קורה – הוא מתנדנד בגובה ארבעה מטרים לקול תרועות הקהל, ובכך מאשר כי אין דבר מוערך יותר בקרב קהילת המקועקעים מהנכונות לסבול כאב. הכיף נגמר כאשר הוא שולח ידו לכיס, שולף את הסמארטפון ועושה סלפי.

מגנטו, יש להניח, קשוח יותר מהרכיכה הנרקיסיסטית הזאת. בדרכי לחפש אותו בתוך המועדון אני נעצר במה שנראה כמו הופעת פרום בתיכון אמריקאי. "מה המצב כנס הקעקועים 2015? מי כאן רוצה לשמוע קאבר?!", סולן הלהקה (לאחר מכן אגלה שמדובר בזו הרמוניקס) שואג לעבר המקועקעים כאילו היו חניכים שלו בצופים. "אני!", משיב הקהל, וההרכב מתחיל לנגן את ""Kiss from a Rose של סיל.

בדיוק כשאני מתחיל לאבד תקווה, ורגע לפני שאני מרשה לעצמי לרכוש ג'חנון בלי רסק (הערפדים הספיקו לחסל אותו לפני שהגעתי), אני מזהה את מגנטו. הוא בעל מבנה גוף גוצי ובאופן כללי מזכיר מעט את שבי זרעיה. יש לו עיניים מלאכותיות בצבע ירוק זוהר והרחבה בגודל מטבע של חמישה שקלים על הסנטר. מגנטו לא גובה תשלום מעוברי האורח המבקשים להצטלם לצדו (טיעון "אבל זאת הפרנסה שלו" תקף כאן לפחות כמו בסוגיית המלצר והטיפ), אך מנגד הוא לובש את חולצת הכנס עם לוגו של נותן חסות. ניכר שיש כאן עסק עם אדם הבקי בכל רזי המקצוע: לעתים הוא מנסה להפחיד את עוברי האורח ודוחף לעברם את פניו במפתיע, ולעתים הוא מסרב להצטלם ולאחר מכן צוחק ונענה לבקשה. כשהוא לא מצטלם, הוא מסתובב ביריד כחיה מבויתת ומחייך למתקעקעים כאילו היה פליט ריאליטי בטקס התרמה לילדים בעלי מוגבלויות.

אני ניגש אליו. "מגנטו מגנטו?", אני שואל. "יס", הוא משיב לי. "אתה אוהב את העבודה שלך?". "יס". "לא מעצבן אותך להצטלם עם אנשים למחייתך?". "יס". "באיזה גיל התחלת להתקעקע?". "יס! יס!". הבן אדם לא מבין יותר ממילה אחת באנגלית, ונראה שאני מתחיל להימאס עליו. המשימה נכשלה. אני חוזר, המשימה נכשלה. שמישהו יבוא לחלץ אותי מכאן בבקשה.