תיאטרון של אי ודאות: כל העולם במה של סבל ושביזות

כולם סובלים. לא משנה כמה המדינה תיקצבה או לא, כמה ירוק או אדום, כמה יש אופק ברור או פחחח הכל חוסר וודאות אחד גדול – תחושת הסבל והקושי היא קולקטיבית. אין מדינה שזה פסח עליה

כנס בינלאומי של תיאטרון בימים של מגיפה וחוסר וודאות – מדכא או מעורר תקווה? התשובה היא שנראה לי שגם וגם. לפני שבועיים ערך ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון (אי"ב) כנס זומי במגוון נושאים שקשורים בתיאטרון לצד הקוביד. מנהלות אומנותיות, יוצרות, ראשות של מוסדות מובילים – כולן התכנסו במשך יומיים לשתף איך נראית חלקת הדשא הקורונית שלהם.

והרי המגיפה העולמית הזאת בהחלט מתאפיינת באלמנט ההסתכלות הצידה, בלתי נמנע. הולכים עם מסכות ברחוב בניו יורק? הברים פתוחים במדריד? כמה כסף קיבלו העסקים העצמאיים בקנדה?  אבל כנסים שמרכזים עבורכם מידע הוליסטי בתחום עיסוקכם זה עניין קצת יותר נדיר ולכן היה מרתק לשמוע ולהשמיע מה ניש עם עולם התרבות מסביב לעולם. 

אז דבר ראשון ולפני הכל: כולם סובלים. לא משנה כמה המדינה תיקצבה או לא, כמה ירוק או אדום, כמה יש אופק ברור או פחחח הכל חוסר וודאות אחד גדול – תחושת הסבל והקושי היא קולקטיבית. אין מדינה שזה פסח עליה, אין תרבות שהסבל, האתגר, והשביזות הקיומית לא חלק ממנה. אני יודע שזה עלול להשתמע שאני מציע פה לשמוח לאיד אבל לא, ממש ממש לא, אני מנסה לפנצ׳ר את הנרטיב שבו לנו פה אצלנו בישראל המשוחתת וחסרת התרבות הכי גרוע.

זה מבלבל כי אכן אנחנו תחת מתקפה איומה מהממשלה שלנו ואוזלת היד היא בור ללא תחתית ויש כל כך הרבה מדינות שבאמת דואגות לאזרחים שלהם, אבל, וזה אבל משמעותי – המגיפה היא עולמית. והיא אשכרה משנה את העולם כולו ללא יוצא מהכלל. האמפטי דמפטי נפל מהחומה הקולקטיבית הגלובלית ואט אט לכולם מתברר שאי אפשר להדביק אותו בחזרה. העולם השתנה ואיתו גם עולם התרבות. 

פסטיבל ארט-אח בכיכר הבימה (צילום: תמרי גת)

מה כן מוציא מוסדות לפעולה בימי סגר ומגיפה? הקשר שלהם עם הקהילה. אם החיבור בין המילים קהילה ותיאטרון נשמע לכם תיאורטי – זה כי בארץ הקשר הזה באמת לא קיים

רגע לפני שאני צולל לכנס, חשוב לי לשתף בתובנה מאירת עיניים לגבי מוסדות התרבות בארץ: הם לא מפסידים כסף כרגע. להפך, הם חוסכים וחלקם אפילו מכסים חובות שלפני הקורונה לא היה מושג אם אי פעם יצליחו לכסות. איך ולמה? תיאטרון לאומי הוא ים של הוצאות. בלי הצגות – אין הוצאות לבד השכירות ומי מהעובדים שעוד נשארו בשכר. מי שסובל זה העובדים שיצאו לחל"ת, אבל תקציב הפעילות עצמו נשמר לא נגוע וללא הוצאות. זה אומר שכל פעולה אמנותית של מוסד גדול אינה נובעת מניסיון של אותו מוסד לשמור את הראש שלו מעל המים. הראש שלו הכי מעל המים שהוא היה מזה הרבה זמן.

אז מה כן מוציא מוסדות לפעולה בימי סגר ומגיפה? הערכים שלהם, הקשר שלהם עם הקהילה, והרצון בכל זאת לפרנס עובדים שנמצאים כרגע במצוקה כלכלית. אם החיבור בין המילים קהילה ותיאטרון נשמע לכם תיאורטי בתור צרכני תרבות ואינכם מרגישים שתיאטרון משייך אתכם לקהילה – זה כי בארץ הקשר הזה באמת לא קיים. תפקידו של התיאטרון בהרבה מקומות בעולם הוא להיות מין פופיק פועם שמחווט תודעה קולקטיבית באופן של שיח תרבותי, מפתיע, מרגש ומעמיק.

לצורך העניין, אחד הפרויקטים המעניינים שדיברו עליהם בכנס היה של יוצרת ומנהלת אמנותית בשם ג'ס ת'ורפ שעובדת בתיאטרון בסקוטלנד. באותו תיאטרון יש מחלקה שלמה שהפואנטה שלה היא היחסים עם הקהילה שסביב לתיאטרון. לא, זו לא מחלקת מנויים שמטרתה מכירות, אלא מחלקה שמחברת את תוכן התיאטרון למרחב בו הוא פיזית ממוקם ולאנשים שמהם המרחב הזה בנוי. בימי הסגר הסקוטי הראשון, הגרסה שלהם ל-100 מטר היה "הליכה אחת ביום של שעה". זה מה שהתירו לאזרחים לעשות. אז התיאטרון נתן לקהל משימות חמודות שקשורות לאותה הליכה. לדוגמא: צלמו את עצמכן רוקדות, שטותי וכייפי, בזמן אותו סיבוב בחוץ. ועשרות רבות של אנשים עשו את זה, הכי חמוד, הכי מתוק, הכי קהילתי. הן ערכו את כל הוידיאוז ביחד ויצא מקסים. מחול עכשווי קהילתי ומנחם.

במציאות כזאת השוליים מרגישים יותר בנוח. יצירות נישתיות פתאום מקבלות עדנה מחודשת של רלוונטיות. האם הממסד יבין ששווה לו לאמץ יוצרים עצמאיים שבמהותם חושבים מחוץ לקופסה של אולם סגור מול קהל פרונטלי?

דמיינו תיאטרון פה בארץ מבקש דבר כזה מהקהל המקומי? אין קשר. לא כך הוא תופס את היחסים שלו עם קהל וללא הבונד והאמון יוזמות שכאלה לא יכולות לעבוד. תיאטרון בארץ אינו שם קוד לנתינה. אגב, מי שבשנתיים האחרונות לחלוטין פועלים באופן הזה הם האנשים בעיריית תל אביב-יפו, ומר גיורא יהלום שאמון על יוזמות התרבות. הם הצליחו לייצר קשר של נתינה הדדית. העירייה בסגרים נתנה הרצאות וסדנאות בחינם, חללי עבודה בחינם כשאפשר ועוד שפע פתרונות לימים קשים ומסוגרים. ובהתאמה, תל אביבים מרגישים מחוברים לעיר שלהם דרך העירייה והיוזמות האמנותיות/חינוכיות שלה. 

חזרה לכנס. אחת השיחות המעניינות היו בין שלוש מנהלות של מוסדות לימודיים: ג׳וליארד בניו יורק, הקונסרבטוריון המלכותי בסקוטלנד, והתיאטרון החזותי בירושלים בניהול מיה לוי. הנשים החו"ליות, שמנהלות את שני המוסדות אולי הנחשבים והחשובים ביותר בעולם למשחק, תיארו כאפה שהן עד לרגע זה לא ממש יודעות איך להפסיק להרגיש את הצריבה שלה. גם הן העבירו את הסילבוס כולו תוך יומיים לזום, לימודים ומופעים גם יחד. בתקציבים שלהן אפשר היה גם להזמין מחזות זום מקוריים ולנסות למקסם את המדיום, אבל הטון הכללי היה שבמוסד אליו מנסות להתקבל אלפי תלמידות כל שנה – יש תחושה עמוקה של פספוס ושל תסכול.

ומנגד דווקא מיה לוי, שמנהלת מקום רב תחומי שבמהותו הוא שוליים ולא מיינסטרים, הרגישה מאותגרת לחיוב מהנסיבות החדשות. יש פה הזדמנות לתרגל עוררות יצירתית מוגברת נוכח הנסיבות הקציניות שמבחוץ, שהן הרי הלחם וחמאה של המוח היצירתי. היה מנחם להקשיב למיה. הרגשתי שאפילו הגברת מג׳וליארד התבאסה שאין לה את התעוזה או את היכולת לנהוג כזאת אנרכיסטיות פדגוגית. זה בדיוק ההבדל בין הממסד לבין השוליים: במציאות כזאת השוליים מרגישים יותר בנוח. יצירות נישתיות שמתרחשות אונליין או בבתים, עוד טרם ימי הקורונה, פתאום מקבלות עדנה מחודשת של רלוונטיות. מעניין לאן זה יתפתח. האם הממסד יבין ששווה לו לאמץ יוצרים עצמאיים שבמהותם חושבים מחוץ לקופסה של אולם סגור מול קהל פרונטלי?

ישראל גדושה ביוצרות מרתקות שימשיכו לעשות עבודות מעולות ומאתגרות, גם אם התיאטראות הפיזיים ישארו סגורים למשך שנים רבות. שאלת מליון הדולר היא עד כמה הממסד ילך עם להמציא את המציאות מחדש במקום להמתין שתשוב להיות כשהייתה

כולנו ראינו וחווינו נסיונות של תיאטראות ויוצרות תיאטרון לעשות המרה לפורמט הדיגיטלי. אחת השאלות המהותיות שאני שואל את עצמי מול התכנים האלה היא עבור מי הם נוצרים. עבור היוצרים שזקוקים לאאוטלט יצירתי? האם יש קהל שאכן צריך/ רוצה/ נהנה לצרוך את היוזמות התיאטרליות/ דיגיטליות האלה? 

אתמול דיברתי עם מנהל של מוסד אקדמי אמנותי שתהה מדוע אין זעקה בעם, מצד צרכני התרבות, על הסגירה של כל המופעים באשר הם. לדעתי התשובה היא פשוטה – גם בימים של סגר פיזי האדם העכשווי מופגז באין סוף יצירה. ברור שיש געגוע להופעות מוזיקליות חיות, אבל זה שאין הופעות לא אומר שאין מוזיקה, הם שומעים אותה כרגיל דרך הרדיו דרך הספוטיפיי ואינם מרגישים יובש. אותו דבר גם עם הנטפליקס. אנחנו רווים בסיפורים בדיוניים, חלקם מופתיים בהפקות של מליוני דולרים לפרק. האדם אינו צמא לתרבות כי משקים אותו כל הזמן. מה שמחזיר אותה לשאלה העקרונית עבור מי עושים את הצגות הזום הללו? 

אחד הפרויקטים היפים שנחשפתי אליהם בכנס הוא של היוצרת זואי אירבין, אמנית שמתעסקת ביצירות אודיו-טלפוניות. מה שהיא עשתה היה לפרסם מספר טלפון אליו קהל יכול להתקשר. השיחה הייתה מגיעה לאנשים שעובדים במוסדות שכרגע סגורים. לצורך העניין אישה יכולה להתקשר ויענה לה תאורן ומספר לה איזה מופע ממש היום הוא היה אמור להאיר באופרה. התוצאה הייתה קשר אנושי, וזואי אכן סיפרה שרוב האנשים שהתקשרו היו הקהל המבוגר והמבודד יותר, לפעמים הם דיברו, לפעמים הם רק ביקשו לשמוע דרך הטלפון מוזיקה ביחד. 

אז כן, כולנו בחרא הנגיפי ביחד מסביב לעולם, אבל הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה חושפת מנגנונים ומערכות. ישראל גדושה ביוצרות מרתקות שעשו וכנראה גם ימשיכו לעשות עבודות מעולות ומאתגרות, גם אם התיאטראות הפיזיים ישארו סגורים למשך שנים רבות. שאלת מליון הדולר היא עד כמה הממסד – והתקציבים הממסדיים – ילכו עם להמציא את המציאות מחדש במקום להמתין שהיא תשוב להיות כשהייתה, והאם באותה מציאות חדשה יכול להווצר סוג חדש של קשר בין יוצרי במה לקהל חדש, קשר אנושי, משמעותי וארוך טווח. התשובה חייבת להיות כן.