כשכרום היה נייר: הספד למגזין המוזיקה המשפיע האחרון

שבועון המוזיקה הבריטי האגדי "NME" מודה בתבוסה והופך לחינמון. עבור דורות של נוער פרברים חולמני שגדל על פנטזיות הרוקנ'רול שהוא ייצג, זהו סופו של עידן, שבכל החזיתות האחרות הסתיים כבר מזמן

גליון של ה-NME
גליון של ה-NME
8 בספטמבר 2015

2015 קוברת סופית את הדרך שבה היה נהוג לאהוב מוזיקה ב־60 השנים האחרונות. עיתון המוזיקה הבריטי (NME" (New Musical Express" הודיע בחודש שעבר על ארגון מחדש – התמקדות באתר האינטרנט של המותג, הפסקת הדפסת השבועון במתכונתו הנוכחית ומעבר להפצתו כחינמון באוניברסיטאות ובתחנות רכבת. הצעד הזה לא באמת הפתיע אף אחד. ב־15 השנים האחרונות איבד העיתון בהדרגה את הפופולריות והחשיבות שלו עד שב־2014 הוא הגיע לשפל של 15 אלף מנויים בלבד. למרות זאת יש מקום להתעכב ולהתאבל קצרות על מה שהוא ייצג.

"NME" הוא נכס צאן ברזל בלתי מעורער בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. הוא ייסד את מצעד הסינגלים הראשון של בריטניה בתחילת שנות ה־50 (בתגובה ל"בילבורד", מקבילו האמריקאי), היה הראשון לסקר את הסקס פיסטולז, המציא את סצנת האינדי־פופ שכונתה "86C" על שם אוסף (בקסטה) שצורף לעיתון בשנות ה־80, ניצח על פריצת הבריטפופ והקפיד להוסיף שמן למדורה שבערה בין בלר ואואזיס בשנות ה־90, סייע לפריצה של הסטרוקס והווייט סטרייפס בתחילת שנות האלפיים, והכי חשוב – ניהל לאורך השנים יחסי אהבה־שנאה סוערים עם מוריסי.

מוריסי במקרה הזה לא מצויין כקוריוז, אלא כדוגמה חיה למה שהיה ואבד. עבור בני ובנות 15 בפרברי בריטניה, וכך גם בחיפה, העיתון הזה היה לאורך רוב שנותיו למוביל דעה וקובע טעם. כשהלהקות היו רחוקות והתקליטים קשים להשגה, "NME" חרץ גורלות: את מי נכון לאהוב, את מי ראוי לשנוא ואיך צריך להיראות כדי שיזהו אם אתה גלאם רוקר, פאנקיסט או ילד בריטפופ.

גם מוריסי בשעתו היה נער כזה. לפני שהיה למוזיקאי הוא היה טוקבקיסט: הוא נהג לשלוח למדור "מכתבים למערכת" מאמרים ארוכים ומפולפלים עם דעות סוערות על הלהקות שעיטרו אז את עמודי העיתון. שנים אחדות לאחר מכן העיתון הזה כבר הכתיר אותו ואת הסמית'ס כהבטחה הגדולה של בריטניה. בתחילת שנות ה־90 הוא כבר האשים אותו בגזענות וקבר אותו תדמיתית.

חגיגת העדכניות, הרלוונטיות, הצעקה האחרונה, הפכה כעת לחגיגת נוסטלגיה ואספנות. הגיליון האחרון שיצא בתשלום – רטרוספקטיבה של מיטב הפרסומים בעיתון מאז 1952 – ענד את הטאגליין "Own a Piece of History". בין היתר הודפסו בו ראיונות עם ג'ק ומג ווייט רגע לפני הפריצה ב־2001, עם ג'רביס קוקר בשיא התהילה של פאלפ ב־1995 ועם דיוויד בואי יום לאחר שהציג (היום בוודאי היו אומרים "השיק") לראשונה את דמותו של זיגי סטארדאסט ב־1972; וכן 50 פוסטרים של שערים איקוניים ואסופה של מכתבים בולטים למערכת. חלק מיוחד הוקדש לאלו שנשלחו משולחנו של מוריסי.

גליון של ה-NME
גליון של ה-NME

השינוי הזה לא שלילי, הוא פשוט שינוי. המעבר לפורמטים דיגיטליים שינה לא רק את הדרך שבה צורכים מוזיקה, אלא גם את אופן ההתייחסות לאנשים שמייצרים אותה. אם "NME" סימל את העידן שבו כל רכישה הייתה מלאת חשיבות ומשמעות, המעבר שלו למתכונת של חינמון הוא כמעבר לקובצי 3MP: קל להשיג, לדפדף ולהמשיך הלאה. להערצה של פעם כבר אין מקום: המלצות על שירים ואלבומים נועדו לחסוך זמן, לא כסף, והעיתונות הכתובה לא תהיה זו שתזהה את המהפכה המוזיקלית האמיתית הבאה, אם תבוא. מקסימום ידווחו עליה בפיצ'פורק, כולם יגלגלו עיניים, ימלמלו "היפסטרים" וימשיכו בענייניהם.

הגליונות הישנים של "NME" ילכו כעת בדרכם של התקליטים. כבר עכשיו אפשר לראות לא מעט ניצנים לכך בקרב מאמצים מוקדמים של אנשי עולם האספנות, שכבר מזמינים עותקים באתר NME או באיביי. קצו של המותג כפי שאנחנו מכירים אותו מעלה באופן ניכר את ערכם של חלק מהגיליונות ההיסטוריים ששוכבים לנו בארונות, אם זה הגיליון שבו נחשפו לראשונה הפרצופים שמאחורי בל וסבסטיאן ואם הגיליון עם תמונתו של ריצ'י אדוארדס מציג בגאווה את הכיתוב 4Real חרוט ומדמם על זרועו. שמרו אותם במקום קריר ויבש. בעוד 20 או 30 שנה הם יודפסו מחדש במימון המונים ויריבו עליהם בקבוצות פייסבוק עם שמות כמו "חולי מגזינים בישראל – התאחדו!".

הדור הישן, ההיפסטרזאורים – זה שכרגע לא לגמרי בטוח אם הסיבה לכך שהוא כבר לא מתרגש ממוזיקה כמו פעם היא בגלל הגיל או מפני שהמוזיקה "כבר לא אותו דבר כמו פעם" – יוכל למצוא בסיפור הזה ממד מסוים של נחמה. היעלמותו של שבועון המוזיקה משנה העולמות מאשר את הדבר שאנחנו רוצים להאמין בו – את ההנחה הנוחה שהילדים של היום לעולם לא יידעו איך הרגשנו פעם, איך זה להעריץ "באמת", איך זה להיות משוכנע ששיר נכתב רק עליך (כי כמה ילדים אחרים סביבך בכלל יכולים להכיר אותו?), איך זה להתרגש מכל תמונה חדשה של הלהקה שאתה הכי אוהב, כי זה לא שחבריה מתעדים את עצמם באינסטגרם. הרי אם הצעירים של היום היו מרגישים ככה הם היו ממשיכים להוות קהל למגזינים כמו "NME", לא?

מי שנוח לו לחשוב כך, מוזמן לעשות זאת. ריגושי הנעורים לא באמת משתנים. לדור מעריצי המוזיקה הכפייתיים שצומח עכשיו מתחת לאף שלנו יהיו נוסטלגיות אחרות.