הרומן שלי עם לאונרד כהן: הקול הצלול שאנחנו צריכים לשמוע עכשיו

"יש אמת שחיה ויש אמת שמתה.
אני לא יודע להבדיל ביניהן. מה זה חשוב.
לא יכולתי להרוג כמו שאתם הורגים.
לא יכולתי לשנוא.
ניסיתי, לא הצלחתי" (לאונרד כהן)

לאונרד כהן. משורר ששר את חייו וחי את שירתו. מסע אל תוך הכתיבה של לאונרד כהן המשורר. אחרי שמצא את עצמו בישראל במלחמת יום כיפור, הוא חוזר לערב אחד למקום שאהב, שוב בזמן מלחמה, ויש לו מה להגיד לנו על מלחמות, אהבה, ילדים ואלוהים. כל הטקסטים המדוברים והמושרים בערב הזה, נכתבו על ידי לאונרד כהן ובתרגום גיל אלון.

אז למה לאונרד?

אנחנו חיים במציאות מתמשכת שכולה בסימן מגפה/מלחמה. מציאות של שחור לבן בין הקצוות של חיים ומוות.
אני עושה תנועות בתוכה. לאכול, לישון, לעבוד, להיפגש, לצאת, לנסוע. ומשהו אומר לי בפנים: "נרמלת את הלא נורמלי"… ואני ממשיכה בתנועות הבסיסיות האלה חסרת אונים, כי מה עושים במצב לא נורמלי וללב שלי אין כתובת, וללב אין זמן ומקום לבטא, לדבר את זה.

>> איך הפסדתי חוזה בלייבל בינלאומי גדול // ענת מושקובסקי
>> על מה חולמות הישראליות בזמן המלחמה? // שקד מוכיח
>> איך אפשר לקיים אינטימיות תחת איום קיומי? // שחר ברקוביץ'

לאונרד המשורר ביטא בשבילי את זה. לאונרד המוזיקאי שר לי את זה. האיש הקרוב-הזר הזה, מניח בשבילי את מה שאני מרגישה ושואלת מתוך הבלבול והאופל, את הרשות לקרוא לזה "בשם", לומר את זה ישירות, מתוך פרספקטיבה של זמן, מתוך היותו אחד מאיתנו והכי זר. הוא שבר בשבילי את כל התבניות של מותר ואסור ונשאר רק קול אחד צלול. יש בזה נחמה. כמו שהוא כותב: "זה כיף לרוץ לגן עדן כשאתה לא במסלול המרכזי". רק למוזיקה יש הכוח להניח את ראשך על הסיפורים.

איך זה התחיל?

גילוי נאות: יש לי רומן ארוך שנים עם לאונרד, לא שהוא יודע את זה.
כמו סוזאן ומריאן שהיו אהובותיו המיתולוגיות, גם אני נשארתי איתו לאורך שנים על אף בגידותיו בכל דבר אפשרי. זה התחיל בשנות ה-80 עם קלטת שמצאתי בבית קפה קטן גדוש ספרים ותקליטים בעיר בולטימור, ליד התיאטרון שהוזמנתי אליו. מין פינה שקטה שברחתי אליה כדי לאסוף את עצמי. "זמר משורר קנדי", אמר המוכר מאחורי הדלפק.

לא הכרתי. זה היה ממגנט מהצליל הראשון. שנים אחר כך (עד שהופיע בארץ) המשכתי לקרא לו "הקנדי". מאז הוא הולך איתי, חלק מחיי, בנדודים עם התיאטרון ברחבי אירופה וארה"ב. בדרכים מעיר לעיר בתוך הוואן, בחדרי החזרות, ובמיוחד כשאני יושבת לכתוב ומחפשת את הלב שלי. הוא שם, מדייק לי אותי, ושולח אותי לנופים רחבים נוספים.

לאונרד נשאר רלוונטי לאורך 50 שנה עד ליומו האחרון ועד בכלל. בכתיבה עם מנעד לירי מלא, עם שפה פשוטה ונשגבת כאחת, עד לחומר אפל, לפעמים עצוב להכאיב, לפעמים מוזר ומפתיע. משורר שצלל לעומק השאלות האפלות ביותר שאנחנו פוחדים לשאול את עצמנו ולא הירפה, מדבר את "הלב החושב" מתוך אהבה וחמלה, בלי לעגל פינות. בלי ליפות.

והשנים עוברות… וילדתי הקטנה איתי ועם לאונרד המתנגן באוטו, והזמן ממשיך קדימה כדרכו והשנה 2022, אני בתוך ההפקה של המחזה "אנטיגונה" כשאיתי גיל אלון בתפקיד "קריאון" (לי ולגיל דרך של יותר משלושים שנה ביחד). גיל, שחוזר משהותו בגרמניה, מספר לי על יוצרת גרמניה שפגש, ובתוך הפגישה היא אמרה לו במפתיע "אתה לאונרד כהן". אתה צריך לעשות את לאונרד. גיל מספר שלא ישן כל הלילה ומאז רוצה שאצטרף לחלום שלו.

הנשימה נעתקה לרגע. לאונרד הוא האיש הכי אינטימי לי. הוא איתי 40 שנה בפינות הכי כואבות, סוערות, כמהות, אוהבות. לא היה לי רצון לחלוק אותו עם עוד אנשים. אמרתי לגיל שאני צריכה קצת זמן ובשבילי לאונרד זה רומן!

איך עבדנו עד היצירה המוגמרת

באוקטובר 2022 החלטנו להיפגש בבית, בשקט, פעמיים בשבוע ולקרא את כל כתביו של לאונרד. 12 ספרים ו-14 אלבומים. לא הקשבנו ללאונרד המוזיקאי, החלטנו ללכת אל המושרר בלבד. שנינו הרגשנו שכוחו הגדול הוא הכתיבה. לא הצבנו לעצמנו שום דד ליין, או מטרה, רק לצלול אל הכתיבה שלו, אל עולמו. כן ניתחנו כל שיר (גיל תירגם הכל לעברית), התחלנו לערוך שירים לפי נושאים, ומצאנו את עצמנו בסוג של "חוג בית סודי עם לאונרד". דרך שיריו הבטנו על עצמנו ועל החברה, על האמנותי, על האהבה, על דתות ומלחמות. הפלגנו עם עצמנו ואיתו. ודרכו. לא האצנו בעצמנו. רצינו להאמין שאם זה יוביל להפקה בימתית זה יקרה.

ב-7 באוקטובר 2023 תפסה אותנו ואת לאונרד המלחמה האיומה הזאת. בנקודת זמן זו חלה תפנית חדה במשמעות הטקסטים של לאונרד. מכל משפט שלו קפצה המציאות ההזויה והכאובה, כאילו כתב אותם עכשיו. באחד מראיונותיו אמר שהקהל בישראל בטירוף, יודע לשמוע אותו יותר טוב מבכל מקום אחר, כי פה מבינים היטב את "הקצוות של חיים ומוות". באוקטובר 2023 היה ברור לנו שאת הקול שלו אנחנו רוצים שישמעו. אנחנו רוצים להביא את רוחו ומילותיו של המשורר שכל משפט שלו בא מצלקת בבשר. התחלנו לבחור טקסטים (לא היה קל) ולערוך את החומר.

השלב הבא היה לצרף נגנים כשמתוך שיריו המושרים בחרנו רק תשעה. אחרי מחשבה החלטנו על נגניות. המוטיב העיקרי בכתיבתו היא "אהבה". ולדבריו: "אהבה היא המנוע היחיד בשביל ההישרדות". "האישה" בחייו היא כוחו והיא גם האויב הכי בעל כוח לקחת לו את החופש "לעוף כמו ציפור". ומכל מתווי האמנות וסגנונות החיים שחווה לאונרד במשך חייו העשירים והמורכבים, הוא מצטער שלא דבק יותר והיה נאמן יותר לתובנה שכתיבה היא נחמתו היחידה ותכליתו האמיתית ביותר.

"אבא שלי היה לפני כל דבר אחר, משורר. הוא ראה בעיסוק הזה מעין שליחות במצוות אלוהים. דת, מורים, נשים, סמים, הדרך, התהילה, כסף… לא ממסטלים אותי ומציעים לי הקלה מהסבל כמו דפים מתמלאים ומשחירים מדיו כתיבה". במילים אלה הביע לאונרד גם חרטה. הוא ראה בקידוש הספרות עוולה לאבהות העלובה
שלו לתחושתו, למערכות היחסים הכושלות, להזנחת הבריאות וניהול הכספים שלו. באחד משיריו המוקדמים הוא מבטא את זה: "הלכתי כל כך רחוק עבור יופי, הותרתי כל כך הרבה מאחור".

כשאנחנו מביאים את קולו ורוחו של לאונרד. את המורכבות של להיות אדם, אמן, יהודי, קנדי, בתוך עולם של תבניות ופערים, אין טוב מלסיים עם מילותיו:
"תמיד עבדתי בלי הפסקה, אבל אף פעם לא קראתי לזה אמנות. זה פשוט היה נוח, כמו הסוס לפני העגלה. אני יהודי קטן שכתב את התנ"ך, ראיתי אומות קמות ונופלות, שמעתי את הסיפורים, שמעתי את כולם. חונכתי על ידי הישועים והסנהדרין, הייתי נזיר על ההר… זה לא תפקידי להסביר או להצדיק את ההיסטוריה האנושית. זה לא מקומי להצהיר ולשתף, אבל אף אחד לא הצליח להסביר לי את הצרחות מהמרתף. מה שקורה ללב זה לא משהו יפה, זה לא משהו מעודן".

>> "לאונרד", חמישי 28.8 20:00 // שישי 29.8 14:00 // תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב // פרטים וכרטיסים כאן // כל הטקסטים המדוברים והמושרים בהצגה נכתבו על ידי לאונרד כהן // בימוי: נאוה צוקרמן // תרגום לעברית: גיל אלון // ניהול מוזיקלי: אייל שכטר // מוזיקות נוספות: טל יניב ואייל שכטר // עיצוב במה ותלבושות: טל אריאל ארביב // עיצוב תאורה: מתן פרמינגר // עיצוב סאונד: אוהד מנור // עוזרת בימאי: נילי למדן // משתתפים: גיל אלון, אנה בנימין, גל פאר