ראיון Time Out

"כאמן, מעולם לא חשבתי שיש דברים שאסור להגיד או אסור לעשות"

לארי קלארק (צילום:Jemal Countess / getty Images)
לארי קלארק (צילום:Jemal Countess / getty Images)

גם בעשור השמיני לחייו, לארי קלארק אינו מתנצל וממשיך לצלם סרטים על בני נוער שמתנסים בסמים ובאלימות. בריאיון מיוחד ל־Time Out הוא מסביר מה מושך אותו לנושא ולמה הוא הנחית בוקס על אפו של קולגה במסגרת ויכוח על הסכסוך הישראלי־פלסטיני

13 ביוני 2019

אינספור שערוריות ליוו את הקריירה של לארי קלארק כפי שהשתקפה בסרטיו הגדושים באלימות ומיניות בוטה. אולם בכל הנוגע ליומיום הבמאי הוותיק לא בהכרח מתנהל בהתאם לסטריאוטיפ של האמן הפרוע ומשולח הרסן. מקרה שנוי במחלוקת אחד שכן בולט בקורות חייו של קלארק, נוגע לתקרית אלימה ב־2002 שבמהלכה שלח אגרוף לפניו של המיש מקאלפיין, מפיץ הסרט "קן פארק", שהיה אמור מוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע של לונדון. הקטטה פרצה – כמה מפתיע – בגלל ויכוח שהתלהט בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, ויכוח שהוכרע בנוק אאוט לטובת הבמאי. הוא אמנם מצא את עצמו מעוכב לחקירה בתחנת המשטרה, ויריבו החליט לבטל את הקרנת "קן פארק" בפסטיבל היוקרתי, אבל כשהוא נשאל על המקרה בריאיון מיוחד ל־Time Out תל אביב, הוא מביע שביעות רצון ובטחה בצדקתו: "הוא טען שישראל טובחת בילדים פלסטינים", הוא אומר. "אשתי בזמנו הייתה יהודייה, כך שגם ילדיי יהודים. לא הייתי מוכן להבליג על זה, יש המון מזה שקורה עכשיו באירופה. זה נורא".

קלארק היה אמור להביע את תמיכתו בישראל בדרך מעט מהוגנת יותר ולהתייצב בארץ הקודש כאורח פסטיבל הסטודנטים מבית החוג לקולנוע וטלוויזיה ע"ש טיש של אוניברסיטת תל אביב (16.6־22.6), אך לאחרונה פרסם פוסט בפייסבוק שבו הוא מודיע על ביטול הביקור בשל סיבות אישיות. קלארק הביע חרטה בפוסט, התנצל וכתב כי הוא מאוכזב, שכן הוא חיכה לפגוש "כל אחד ואחת" מהסטודנטים. ייתכן שבאי הפסטיבל שציפו לבואו מאוכזבים באותה מידה: היו יכולות להיות להן הרבה סיבות טובות ליהנות מנוכחותו, ולו רק בגלל היצירתיות הפורה שלו, ובעיקר הנועזות נטולת הגבולות של סרטיו, שמשום מה שבות שוב ושוב לעולמם של בני הנוער. גם עתה בגילו המתקדם ובעיצומו של העשור השמיני לחייו, הוא ממשיך לעסוק בחיי דמויות הצעירות ממנו בכחמישים שנה ויותר. כך גם בסרטו האחרון "נערת מארפה 2" – סרט המשך לדרמת הנעורים השנויה במחלוקת מ־2012 שעלילתה מתחוללת בעיירה מארפה – מקום שכוח אל ומוזנח במדינת טקסס, קרוב קרוב לגבול עם מקסיקו.

"זאת הפעם ראשונה שהחלטתי לעשות סיקוול לסרט שלי. היה חשוב לי לבדוק מה קרה לכל הדמויות מהסרט המקורי", מסביר קלארק את ההחלטה ליצור סרט המשך, "הייתי מתעורר כל יום בארבע בבוקר וחושב על הדמויות וכותב, ואז היינו מצלמים במהלך היום. זה היה כיף. כל הסיפורים הללו מומצאים לחלוטין. לא הייתה שום מציאות שהייתי יכול לשאוב ממנה לצורך התסריט. מארפה היא עיר קטנה בטקסס, והרבה מהגרים עוברים דרך שם כך שזה מקום שבו מתחוללת התנגשות בין תרבויות. נמשכתי לשם בסרט הראשון בגלל הגזענות שהתפשטה באזור, ומאז שטראמפ עלה לשלטון אני מניח שיש התעצמות של הרוח הגזענית באזור הזה. רציתי להציג את הזווית שלי על היחס למקסיקנים. יש בעיר מבנה מאיים שהוא בסיס של משמר הגבול, ויוצאים משם סיורים באזור. הם מטרידים את המהגרים ועוצרים ילדים ללא סיבה. יש עוצר החל מ־23:00 ואם מישהו מקסיקני נמצא משוטט, אפילו אם הוא נער צעיר עם תיק בית ספר על הגב שחוזר הביתה, אז סביר להניח שהוא יילקח למעצר".

לארי קלארק (צילום:Elisabetta-Villa / getty Images)
לארי קלארק (צילום:Elisabetta-Villa / getty Images)

למרות שיש לסרט מצע פוליטי, קלארק כמו תמיד צולל בדרך כלל לאנרגיות שמניעות בני נוער – מיניות ואלימות. כבר בשנות ה־90 הוא השלים הסבה מקצועית מוצלחת מצילום אמנותי לבימוי קולנוע עם סרט הבכורה שלו "Kids" מ־1995, שהותיר צופים רבים בהלם נוכח סצנות שהציגו יחסי מין ושימוש בסמים בקרב צעירים אבודים בניו יורק. הדרמה הקודרת, הבוטה והמאוד ריאליסטית הזאת שיצר עם התסריטאי המתחיל דאז הרמוני קורין סימנה את הדרך לקולנוענים רבים אחרים בחיפושים אחר פיסות של מציאות בחצרות האחוריות של ארצות הברית (כמו אנדראה ארנולד, שון בייקר וקורין עצמו), ושלחה גם את קלארק עצמו לחטט בפחי הזבל של החברה האמריקאית. לאורך השנים הוא דלה משם דרמות נעורים אפלות ומוחשיות להפליא ששולחות אגרוף לבטן הרכה של הצופים, שאת האימפקט שלה אפשר להרגיש עמוק בלב השבור וכל הדרך למעלה עד לראש הכואב. "ילד רע" (2001), "קן פארק" (2002) היו כאלה לפני עשור וחצי, וכך גם בסרטיו האחרונים "נערת מארפה" (2012), ו"הריח שלנו" (2014).

"אני עושה את זה כבר זמן רב, אז כנראה שזה מה שאני יודע לעשות. מי יודע, אולי הסרט הבא יהיה על דמויות של זקנים בני 75 אבל אני לא יודע", אומר קלארק. אבל לפני שהוא עובר לכתוב תסריטים על על סקס, סמים ורוקנ'רול בבית אבות, הוא ממשיך להביט בצעירים של היום ולראות את ההשחתה המוסרית ההולכת וגוברת שלהם, אל מול התמימות וחוסר הניסיון שלהם שמובילים אותם לא פעם לאבדון: "היום בעידן האינטרנט ילדים יכולים להשיג כל מידע שהם רוצים. זה במרחק לחיצת כפתור. הכל זמין להם. הם יודעים הרבה יותר היום, ולכן אפשר להניח שהם לא כל כך תמימים כמו פעם. אבל הם כן תמימים, כי הם חסרי ניסיון בחיים. זה לא משנה כמה הם למדו. הם נחשפים להכל מגיל צעיר, אז יהיה מעניין לראות מה יקרה לדורות הבאים. כולנו צריכים להמשיך ללמד את הנוער מהם ערכים ולהדגיש את מה שחשוב בחיים".

"היה לי מקרה שבו שחקן מנוסה בא אליי ואמר לי שקשה לו כי הוא לא יודע איך השחקן החובבן שמולו יגיב. אז המצב היה שהשחקן נאלץ להפסיק ולהיות אמיתי, לחיות את הסיטואציה. זה ניסוי מעניין"

אחד המאפיינים השגרתיים של יצירותיו של קלארק הוא הליהוק של נון אקטורז לתפקידים ראשיים, קו שממשיך מאז תחילת הדרך ועד היום. הבחירה הזאת הופכת למורכבת יותר נוכח האתגרים שנדרשים משחקניו הצעירים, בעיקר בכל הנוגע לחשיפה כמעט טוטאלית על המסך בסצינות סקס בוטות – לא משהו שאפשר באמת להתכונן אליו. מבחינה זו סרטיו הריאליסטיים של קלארק מאלצים את כוכביהם להיות בעלי תעוזה רבה יותר משהם מורגלים במסגרת המציאות היומיומית שלהם.

"ההבדל הוא שעם שחקנים מקצועיים אתה אומר להם לעשות משהו והם פשוט מבצעים את זה. הם יודעים מה צריך וזה זמין להם כאן ועכשיו", מסביר קלארק. "עם נון אקטורז אני צריך לעבוד איתם קצת לפני ולגרום להם להרגיש בנוח. במהלך התהליך אני מצליח לפתוח אנשים שרוצים לעבוד איתי ומסוגלים לעשות זאת. זו עבודה יותר ישירה מהבחינה הזאת", הוא מוסיף, "אין פה סודות. שחקנים צעירים הם יותר גמישים ולא מאומנים. יש להם מעין אנרגיה שאני מאוד אוהב. אני אוהב לערבב שחקנים מנוסים יותר עם נון אקטורז. היית משער שהמקצוענים יביאו את היציבות ואילו אלו החובבנים יזרמו בעקבותיהם, אבל כבר היה לי מקרה שבו שחקן מנוסה בא אלי ואמר לי שקשה לו כי הוא לא יודע איך השחקן החובבן שמולו יגיב. הוא הסביר שהוא היה יודע לאן לקחת את הסצנה לו רק השותף שלו היה לוקח שיעור משחק אחד. אז המצב היה שהשחקן נאלץ להפסיק ולהיות אמיתי, לחיות את הסיטואציה. זה ניסוי מעניין".

לארי קלארק (צילום:Jascal Le Segretain / getty Images)
לארי קלארק (צילום:Jascal Le Segretain / getty Images)

אבל אתה דורש המון מהשחקנים שלך, הרבה יותר מרוב הבמאים שעובדים היום.
"הכל מתחיל ונגמר באמון – הם צריכים להאמין בי ואני צריך להאמין בהם. אני עובד באופן קרוב מאוד לשחקנים כדי שהם יהיו מסוגלים למלא את ההוראות שלי. הם מבינים מה אני מנסה לעשות. זה אף פעם לא היה קל".

כדי להשיג את התוצאות המיטביות על פי החזון שלו, קלארק נדרש לתמרונים שונים ומשונים של שחקניו. הוא לא שש לחשוף אותם, אולם מודה בקיומם – לא דבר של מה בכך בעידן ה־MeToo#, ולנוכח הדי פרשת ברנרדו ברטולוצ'י וסצנת החמאה שה"טנגו האחרון בפריז" שצפה לאחרונה בעקבות ריאיון עבר של מריה שניידר. "יש תמרונים שעושים, ברור שיש", הוא אומר. "צריך להיות ערמומיים כדי להשיג את התוצאה הכי טובה. אני לא יכול לחלוק דוגמה ספציפית. אני עושה כל מה שאני יכול כדי לגרום להם להרגיש בנוח, וגם לגרום להרגיש לא בנוח. כל מה שיכול לעבוד לטובת הסצנה, אז יש הרבה טריקים".

אתה לא מרגיש הרבה יותר מוגבל כיום בעידן של תקינות פוליטית בארצות הברית?
"מעולם לא הייתי פוליטיקלי קורקט. אני חושב שזה כזה בולשיט. אתה צריך אנשים שהם אמנים. כאמן, כבר בנעורי, מעולם לא חשבתי שיש דברים שאסור לך להגיד או אסור לך לעשות. מעולם לא עלה בראשי שאני צריך להתנהל בדרך הזאת. וזה טוב להיות מי שאני, איך שתמיד הייתי וכך אשאר".