יום שישי. מלחמת איראן הראשונה. פחות מ-24 שעות אחרי שכולנו התעוררנו מאזעקה והודעה שממשלת נתניהו פתחה במלחמה מול איראן. בפעם השנייה באותו ערב רצתי לבניין סמוך, היחיד ברחוב שלי בשכונת פלורנטין בתל אביב שבו יש מקלט. במטח הראשון יכולנו להיכנס כי ידענו את קוד הכניסה, עוד מליל המתקפה הקודם של איראן מספר חודשים לפני כן. אבל עכשיו הקוד לא עבד, ועל דלת הבניין חיכה לנו פתק שמבקש שנלך למקומות אחרים.

>> ד"ש מאיראן: המאבק נגד הפרדה מגדרית הוא מאבק נגד הפיכה דתית
>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם

הנימוק היה "עומס רב", אבל הוא היה רק תירוץ. כשאחד מדיירי הבניין עבר בחדר המדרגות ופתח לנו את הדלת מבפנים, התגלה שבמקלט יש עוד הרבה מקום פנוי. דייריו דרשו מחברת הניהול לשנות את הקוד, ואז הסבירו לנו שהם לא יודעים את הקוד החדש. שאלנו אותם מה אנחנו אמורים לעשות בפעם הבאה שתהיה אזעקה על ירי טילים בליסטיים? "חשוב שלא יהיה בלאגן", הייתה התשובה. זו הייתה הפעם האחרונה שהשתמשתי במקלט הזה. ברגע שניתן היה לצאת, ארזתי תיק והתחלתי לנדוד בין מרחבים מוגנים אחרים בעיר, היכן שאיש לא ימנע ממני להיכנס בשל חשש מ"בלאגן".

אחרי הסבב הראשון מול איראן ואירועים של סגירת מקלטים בפני אנשים (לעיתים בליווי גזענות בוטה), אפשר היה לדמיין שבסיבוב הנוכחי האירועים הללו לא יחזרו. שאנשים הבינו את המסר. מתברר שלא. מאז אזעקת ההשכמה בשבת בוקר לפני שבועיים, החלו שוב להגיע ההודעות על מקלטים שנסגרים בפני אנשים: לפעמים מדובר במלונות, לפעמים בבניינים פרטיים. לפעמים הדברים מתפרסמים ברשתות החברתיות. לפעמים האירועים מובאים לידיעה דרך חברים.

בימים הכי קשים שיש דרושה לנו סולידריות: בטווח המיידי פתיחת הדלת האחד לשני והגשת כל עזרה שאנחנו יכולים לתת. בטווח הארוך יותר, דרישה ציבורית ברורה למיגון עבור כולנו, לא משנה מי אנחנו, למי נולדנו, מצבנו הכלכלי או מעמדנו החברתי

בלילה שבין שישי לשבת קיבלתי הודעה מחבר ירושלמי. "סליחה על השעה", הוא כתב, "אבל חברה תל אביבית הולכת למקלט בבניין פרטי, והבעלים סגרו עכשיו את המקלט. יש מה לעשות?"; כמה דקות לאחר-מכן שוב נשמעה אזעקה בעיר, והמחשבה על אותה בחורה שלא יודעת לאן לרוץ לא עזבה אותי. המשטרה, אם תהיתם, יודעת על המקרה. תשובתה הייתה שאין מה לעשות.

צריך לומר: המצב שבו להמוני אנשים אין מרחב מוגן הוא הפקרה תוצרת המדינה. אותה ממשלה שיודעת כבר שנים לספר לנו עד כמה מסוכן יהיה אם איראן תירה עלינו טילים בליסטיים – היא אותה ממשלה שלא טרחה לדאוג למיגון העורף, הפריטה את הנושא והביאה אותנו למצב שבו אנשים מתרוצצים אובדי עצות בעת אזעקה או נדחסים למקלטים ציבוריים מלאים עד אפס מקום. אותה ממשלה שמרגע סיום המלחמה הקודמת (זו שהיא טענה שניצחוננו בה "יעמוד לדורות") כבר התחילה לתכנן את הבאה בתור – זו שאנו בתוכה כעת – היא גם זו שלא טרחה לחשוב על מיגון העורף באותו הזמן.

נתניהו ושאר שרים מחמיאים לנו בתקשורת על "העמידה האיתנה" ועל "ההתנהגות למופת של הציבור". שיבואו לילה אחד לכפר בלתי-מוכר בנגב, ליישוב ערבי בגליל או לאחת משכונות דרום תל-אביב ויחוו את המצוקה שבהיעדר מיגון – החוויה גם תגלה להם מה אנחנו באמת מרגישים כשהם מחלקים לנו מחמאות ריקות מהבונקר הממוגן שלהם.

אז כן, הימים הקשים האחרונים הביאו עמם אין ספור מופעים של סולידריות. אנשים פותחים את ביתם, מארחים זה את זה, מבשלים עבור אחרים, מנקים מקלטים. קבוצות הווטסאפ העירוניות שאני חבר בהן מלאות בהצעות לסיוע. אבל העמידה האיתנה הזאת היא לא בזכות מאמצי הממשלה – היא למרות פעולותיה.

המצב בו אזרחים צריכים בכלל להתדפק על דלתות השכנים שלהם כדי להציל את עצמם מפגיעת טיל הוא מעשה ידי נתניהו והממשלות שלו. אבל מי שבוחר לנעול את הדלת בפני שכניו בעת אזעקה, לא יכול להסתתר מאחורי האשמת הממשלה. הרשויות – ובראש ובראשונה העיריות – חייבות לפעול נגד התופעה המכוערת והלא-חוקית הזאת מיד. ולסוגרי הדלתות ונועלי המקלטים צריך לומר: "עמידה איתנה" באמת משמעה לא להיכנע לרוח שנתניהו מפיץ פה כבר עשורים, רוח של שנאה וניכור, של "אני ואפסי עוד", של סכסוך ופירוד, וכמובן גם של גזענות חסרת מעצורים או בושה. לתופעה הזו צריך לשים סוף – כי היא אינה חוקית, ובעיקר כי היא פשוט אכזרית.

מכל הרגעים הקשים בשתי המלחמות באיראן, הדקות שבהן ניסינו ללא הצלחה להכניס קוד שפג תוקפו בעוד האזעקות מייללות – היו הקשות, המפחידות והמעליבות ביותר. בימים הכי קשים שיש דרושה לנו סולידריות: בטווח המיידי פתיחת הדלת האחד לשני, סיוע היכן שצריך והגשת כל עזרה שאנחנו יכולים לתת. בטווח הארוך יותר, משמעה גם דרישה ציבורית ברורה למיגון עבור כולנו, לא משנה מי אנחנו, למי נולדנו או מצבנו הכלכלי או מעמדנו החברתי. כולנו נזדקק לסיוע מאחרים בשלב כזה או אחר של חיינו. פתחו את הדלת עכשיו, תקנו את מה שעשיתם, כדי שתוכלו להיות חלק מהתיקון הגדול שעוד נעשה פה.
>> איתמר אבנרי הוא חבר במועצת עיריית תל אביב-יפו מטעם תנועת עיר סגולה וחבר הנהגת "עומדים ביחד"

• טור דעה
• מלחמת איראן
• מקלטים
• ❤ תל אביב